קוראים לו רוס פלזמה. טוב, אולי לא, הוא כנראה נולד בשם אחר, אבל אין לו כל עניין בפרט הביוגרפי הזה, ולפי גישתו לאמנות ולחיים גם לא אמורה להיות לכם. אף על פי שכבר כמה שנים טובות הוא אחד השמות החמים בסצנת הגרפיטי ואמנות הרחוב בתל אביב, הוא גם לא ממש שש, בלשון המעטה, לדבר על עצמו, כלומר על רוס פלזמה האיש, לא האמן. בשיחה הזאת, שמקדמת את המיצג/תערוכה/ניסוי שבוחנים בני אדם שיתקיים ב-23 ביולי במועדון ה"ספוטניק" בתל אביב, הוא מתמקד באמנות ולא באנשים שיוצרים אותה.
"האמן עצמו זה פח זבל", הוא מסביר, "זה לא משהו שצריך להתעסק בו. גם אני לא מתעסק בזה. זה לא מעניין. אני רק יודע שציור ורישום זה משהו שעשיתי כל החיים, מגיל חצי שנה".
חצי שנה?
"כן, ביום שבו למדתי לשבת, אמא שלי הביאה לי כלי ציור וציירתי. בגיל ארבע ככה כבר ציירתי די יפה, אני חושב. הייתי ממש טוב בזה וגם אמא שלי עודדה אותי בטירוף - למרות שכבר אז, בכל פעם שהיא הושיבה אותי ליד שולחן כדי שאצייר, עברתי מיד לצייר על הקירות".
ומה אבא שלך אמר על זה?
"אני לא מכיר את אבא שלי. כן, יכול להיות שהציור על הקירות בא ממקום של מרד, מניסיון לשבור את הקירות האלה ולפרוק איזשהו כאב. זה בטח יישמע לך מוזר, אבל רק בגיל 26 עשיתי מזה מקצוע".
מה קרה בגיל 26?
"אכלתי טריפ רע".
אוי.
"כן, זה היה קשה, חוויה מאוד לא נעימה, אבל זה גרם לי להבין מה אני רוצה וצריך לעשות בחיים. באותו רגע חשבתי שאני עומד למות וכשניסיתי לחשוב על משהו ששווה לי לחיות בשבילו, זה היה הדבר היחיד שעלה לי בראש - אמנות. עד אז התעסקתי בהמון דברים ביחד: עיצבתי שמלות ערב, הפקתי מסיבות טבע, עיצבתי אירועים, הייתי ברמן - מיליון דברים לא קשורים. יום למחרת עזבתי הכול: את החברה, את הבית, את החפצים שלי - הכול. שכרתי אוטו למרות שלא היה לי רישיון נהיגה, נסעתי לתל אביב וגרתי באוטו הזה עם כלבה שאימצתי - גורת פיטבול שקראתי לה 'פאצ'ה מאמה'. לא הכרתי אז אף אחד בעיר. עם הזמן הבנתי שאני פשוט אוהב לשנוא את תל אביב".
ובכל זאת, רוס נשאר בעיר והתחיל לצייר - בין השאר, על קירות. בשלב הזה הוא חבר למשפחת "פלזמה" - קבוצת אמנים ומעצבים תל אביבית שפועלת בכל העולם וחנות בגדים קולית ברחוב קינג ג'ורג'. שם, הוא מספר, חל שינוי גדול בחייו. "הגעתי ממצב של חסר בית למצב שבו יש לי בית שאני ממש אוהב ואני לא יכול לעזוב אותו, ובנוסף לזה גם צברתי מלא חברים", הוא מספר.
זה אולי נשמע כמו תפנית חיובית בעלילה, אבל רוס פלזמה הוא אמן טוטאלי, על אמת, ולכן הוא הגיב לכל זה - כמו גם לעובדה שהוא הפך לאמן מוערך שמתפרנס לא רע מיצירתו - בצורה קצת מפתיעה. פרויקט 'Obsession' אמנות ללא פשרות - של קרלסברג, שבמסגרתו הוא מציג את התערוכה שלו, מחבר את עולם האמנות לעולם אומנות בישול הבירה חסרת הפשרות של ג'יי סי ג'ייקובסן, ומציג אמנים שונים ואת הסיפורים שמאחוריהם עומדת הרדיפה לאיכות ללא פשרות, לתשוקה בעבודה והשאיפה לשלמות. רוס פלזמה הוא בדיוק אמן שכזה.
"אכלתי סרט שהקירות האלה משעבדים אותי", הוא אומר, "שיש לי יותר ממה שאני צריך. שאיבדתי את הנשמה במה שאני עושה. שאני לא נהנה יותר מפרויקטים. שאני עושה דברים בשביל כסף. בקיצור, נכנסתי לדיכאון קיצוני של ארבעה חודשים, הפסקתי לקחת עבודות, עזבתי את הבית, חילקתי את כל הדברים שלי לחברים - וזהו, עכשיו אני שוב הומלס, רק שעכשיו זה ממקום של בחירה, לא ממקום של הכרח".
אתה ישן ברחוב?
"לא צריך להגזים. אני זורם בין חברים".
תערוכתו הקודמת של רוס פלזמה (כיום בן 30) הייתה אירוע מדובר מאוד בעיר. זה היה מיצג אינטראקטיבי שכלל חמישה חדרים שנבנו מאפס שייצגו, באמצעות אמנויות שונות, חמש שנים בחייו של רוס. בסך הכול, הוא עבד על המיצג הזה חמישה חודשים. המיצג פעל במשך חמש שעות בלבד ואז המשטרה סגרה אותו. הפעם, לטובת המיצג החדש, רוס בחר את הלוקיישן מראש, העניין מתואם עם הרשויות והכול אמור להיות בסדר. כלומר, יוצא מן הכלל. כלומר, מהמם את החושים ומפיל את הלסתות. כלומר, בואו.
"אני לא רוצה להרחיב על זה כרגע כדי לשמר את אפקט ההפתעה, אבל בגדול זה הולך להיות עוד ניסוי בבני אדם", הוא אומר, "יהיו שם, למשל, בית משוגעים וחדר חושך עם תאורה אולטרה סגולה ומראות שיוצרות חלל אינסופי".
רוס יציג את עבודותיו ב"ספוטניק גלרי" שבמרתפי בר הספוטניק ברחוב אלנבי 122 שבתל אביב. הפתיחה החגיגית תיערך ב-23 ביולי בשעה 18:00.