1. "חמש עם רפי רשף" היא התכנית הכי ישראלית על המסך שלכם. התכנית ששודרה אמש (ראשון) עברה בקלילות מופתית בין הפסקת האש בסוריה, מתווכת בקולו המהדהד למרחקים של אלון בן דוד, לבין סיפורה של צעירה דרוזית שהלכה לעולמה בגלל טיפול רפואי כושל. זו הנוסחה הרפי-רשפית הבסיסית: תערובת של חדשות עולם בעלות השלכות מרחיקות לכת, עם דרמה אנושית פרטיקולרית וסנטימנטלית. אלא שבניגוד לתכניות הבוקר - שמנסות להדק את הפורמט הזה ונכשלות כבר שנים - רשף מצליח, בזכות הנינוחות האלגנטית הידועה שלו, לחבר בין ה"חשוב" ל"מרגש", בין הידיעה החדשותית ההכרחית של היום לסיפור העצוב הפרטי התורן. בעולם של רפי רשף כל האייטמים שווים בעיני החוק, כל הסיפורים ערבים זה לזה. כל סיפור יקבל את אותו הטיפול הרשפי הקלאסי, הסקרן מחד, ומאידך מתבונן ממרחק בטוח, בלתי מעורב. רשף מצליח להיות בתוך האייטמים ובו זמנית להסתכל עליהם מלמעלה, ולשפוט אותם לחסד או לשבט תוך כדי שהם משודרים. הרגע הזה, שבו רשף תופס מרחק מהסיפור, הוא הרגע שבו הוא מזמין את הצופה להיות איש הסוד שלו, לחלוק אתו את הרושם שלו מהסיפור.
2. "חמש עם רפי רשף" היא התכנית הכי פחות ישראלית על המסך שלכם, לפחות בכל הנוגע למהדורות חדשות. דיונים צעקניים באולפן? חברי כנסת מתכתשים עם המגיש? שחקניות שנעלבות משאלה פולשנית ועוזבות בזעם את הריאיון באמצע? הצחקתם לרפי את הרשף. את זה הוא משאיר לאיילה חסון. רפי רשף הוא מגזין ה"ווג" הבריטי בחדר ההמתנה של רופא השיניים שלכם במרכז תל אביב. משב רוח של קרירות אירופאית בלב החמסין המיוזע שמאפיין את הטלוויזיה בישראל. הוא מרגש, אבל לא מתרגש, מעניין אבל מתעניין יותר מדי, ולנצח יהיה לכם את הרושם שהוא יודע יותר מכם. אתם תקראו את המהדורה מכריכה לכריכה, תרגישו שהתנשאו עליכם לא מעט, ותשקלו לעשות מנוי.
3. חמש בערב היא השעה של רפי, ולא רק בגלל שמה של התכנית, שנעלה עבורו את השעה בטאבו. בשעה שערוץ 2 שלח את השעה הזו ללימבו טלוויזיוני, בין המהדורה המוקדמת ל"שש עם עודד בן עמי", ניסו ב"כאן" לתת פייט. אני אומר "פייט", אבל בפועל מדובר בנגיחה חלושה שאפילו לא לכלכה לרפי את הבלייזר. "חמש אקטואלי" עם דרור פויר וענת קורול נאבקת בשיניים כדי לעשות סדר במגוון האייטמים הרחב שאותו "חמש עם רפי רשף" מארגנת בקלילות. בשעה שרשף מרחף כלאחר-יד בין הטבח בסוריה לתינוק בריטי גוסס שמסעיר את הממלכה, פויר וקורול נגררים אחריו בין אותם האייטמים על תל-אופן. מספיק לראות איך המתחרים שלו חורקים במעבר בין סיפור אחד לשני כדי להבין עד כמה הליטוש של רשף אינו מובן מאליו.
4. רפי רשף הוא לא חבר שלכם. הוא לא ינסה להצחיק אתכם כמו עודד בן עמי, הוא לא יקסים אתכם כמו טלי מורנו, הוא אפילו לא יתלוצץ, כפי שהפורמט מכתיב, עם המבזקן בתחילת התכנית. אלי רכלין, איש החדשות הוותיק והמצוין של ערוץ 10, שאין ברירה אלא לחזק את ידיו מול האונס הוורבאלי שהוא חווה בכל בוקר מול אורלי וגיא (בהם נטפל בפעם אחרת), מקבל מרפי רשף הפניה פורמלית בלבד, ותודה קרירה בסוף. זה לא במקרה, גם זה חלק מהתדמית המהוקצעת של התכנית. רפי לא בא לרגש אתכם (רפרנס טלוויזיוני למיטיבי הלכת, מזהים?), ההתרגשות שלכם היא עניין שלכם.
5. כמו קובי מידן ב"חוצה ישראל", וירון לונדון באותו הערוץ, רשף הוא שריד למסורת טלוויזיונית שנאבקת על חייה. מסורת שנותנת מקום ותזמונים ראויים לאייטמים, שמפעילה את הסקרנות של הצופה ומבקשת ממנו להיות חלק פעיל בשיחה. זו טלוויזיה שנעשית על-ידי אנשים שטלוויזיה מעניינת אותם, בניגוד לרוב המכריע שעוסק בתחום ובז לו או תופס אותו באופן ציני. אבל חשוב מכך, זו טלוויזיה שנעשית על-ידי אנשים שהצופים מעניינים אותם, ואת זה רפי רשף יודע להעביר יותר מכל מתחרה, על אף שאין לו מתחרים רציניים במשבצת שלו. התכנית של רשף רואה את הצופה לפני שהצופה רואה אותה. ובנוף טלוויזיוני שבו רואים אותנו קודם כל כצרכנים, זה מרענן לצפות במי שלא מנסה למכור לכם משהו, מלבד את התכנית עצמה. רפי, קנית אותי.
