פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בלי גדרות והגדרות: הנכד של הכוויתים סוגר מעגל

      בהופעת החימום לרדיוהד בפארק הירקון יסגור דודו טסה עוד פינה בתל אביב שלו. אחרי שהביא את האחים כוויתי מבגדד לסיאטל, הוא יביא לפארק את הבדידות שבין יפו ד' לרחוב סירקין

      טקס פרסי אקו"ם (ניב אהרונסון)
      טסה (צילום: ניב אהרונסון)

      מהרגע שיצא לאוויר "כל הזמן הזה" היה ברור שדודו טסה רושם שיא חדש ברצף מרשים. מגרונו של השותף לשיר, רביד (נצ'י נצ') פלוטניק, זועק דודו טסה: "אנ'לא יודעת מה, אנ'לא יודעת למה / אבל כל הזמן הזה הייתי לבד, כל הזמן הזה, כל יום מחדש", כשהפעם לא הגיטרה מלווה אלא קול מסונתז ומאיים צווח. סנתוז הצעקה הוא קוסמות: מה שיכלה להיות קלישאה חבוטה על צעקה ובדידות הפך לקול מעוות שמסגיר את הפחד. טסה נתן למכונה לצעוק, והרוויח מעמקים שרק גיטרות מייבבות, קולות מכאיבים וגבריאל בלחסן יודעים לעשות. יש לשיר ויש לצעוק, וזו צעקה; בדרכו המקלה והלא דוחקת של טסה במאזין.

      השיא הקודם, השיר "הגולה" שכתב עם גלעד כהנא - המנון לבדידות שמרגישים בעור ואין מנוס ממנה, לפחות עד שהגוף יחזור לאיזון הורמונלי וכימי - המשיך את הבדידות שב"לאן תקחי אותי היום" ("אין לי מקום") עם ברי סחרוף ואת זו שב"מעליות" ("כלום לא נוגע") הוותיק.

      מה שמכה ב"כל הזמן הזה", הוא שהפזמון החוזר, המדויק והמהדהד בגוף החרד מגיע בין המלל הרב, הראפרי, כאילו אומר שהבדידות הקשה היא חלק מחלוף היום, חסרת תקנה: חלק מזיכרונות נעימים, מחוויות, מזוגיות ואהבה אמתיות, לאו דווקא מריקנות וממחסור בחיים חברתיים. הדוברת בשיר חשה את הבדידות "בכל הזמן הזה" של האהבה וחיים תוססים; ובעוד שבשירים אחרים שלו היא זוכה לחיבוקים מהכאב ומהעצבות, כאן היא גולמית וחסרת נחמות. אצל טסה הבדידות היא קבועה, תמיד שם, בולטת בארסנל התחושות והחוויות שלו, "כל יום מחדש". צרה, אבל גם השראה. מתנה.

      דודו טסה בהופעה ב"תיאטרון היווני" בברקלי, מחמם את רדיווהד (יח"צ)
      דודו טסה מחמם את רדיוהד בארה"ב (צילום: יח"צ)

      טסה מספק קול אמיתי ואמין של דרום-מרכז תל אביב האוניברסלית והפרובינציאלית, הידידותית, שהחלה להתפתח באייטיז, משכונת התקווה ועד לכיכר מלכי ישראל, מיפו ד' ועד רחוב סירקין, מ"ים של דמעות" ועד נינה סימון ומשטחי צלילים אלקטרוניים. בדרך מרחוב האצ"ל, מהסמטאות החמות, בין השלוליות הזניחות, ועד לרחובות הנוחים של מרכז העיר, לתיכון עירוני א' שבו למד, ובחזרה - שלושה-ארבעה קילומטרים של בית, עד שהבדידות שקמה עליו חוזרת להתיישב בנוחות בין הכריות שעל רצפת החדר.

      טסה הוא דוגמה לחיוניות של יוצר בלי גדרות והגדרות זהות דוחקות, בלי גטאות, כזה שעובר כל יום מפה לשם, בעיר חוף חשופה, דוהה, ששקריה ואמיתותיה ידועים, ועם זאת סלחנית ו-ותרנית. תל אביב העירונית מהדהדת את הבדידות שלו כמה שעות, מרככת, מרפא זמנית, כמו שעשתה לרוב הזמרים והיוצרים המזוהים עמה.

      טסה מגיע לשם עם האחים כווייתי, אביו התימני, השירים מהיציעים של בני יהודה ועם אלו שעלו מהחנות של האחים ראובני ומהבאסטות בשוק; עם הסיפורים על שנות ה-60 וה-70 והמאבקים החברתיים, החסדים, חוסר השקט, הבלבול והכאב; עם הגיטרות והאלקטרוניקה, בתי הכנסת, הליכודניקים, החברים מרחבת הסינמטק, והדיבור על מזרחיות; נהנה מחופש תנועה מלא. המזרחיות כבר שם, גם הבדידות, והתנועה חופשית.

      אלו דברים שלא יורדים מעליך גם כשאתה נוסע בין לוס אנג'לס לסיאטל, ובין ניו אורלינס לברקלי, לחמם את רדיוהד. אומרים על אלה שהם להקה של סחים, אבל הזוי לראות מודעה על הופעה של הכוויתים בקי-ארינה. מה שהתחיל בכוויית ונסק לשיאים של פאר ויצירה בבגדד, שעבר דרך שכונת התקווה, קפה "נוח" וזוזו מוסה, ונחתם במפח נפש. עד שבא הנכד והמציא אותם מחדש, לקח אותם לסיבוב בארה"ב, ויסגור אתם עוד פינה בתל אביב, צפונה מסירקין, בחימום לרדיוהד בפארק.


      שולי אביב הוא שם עט של העיתונאי שאול ביבי

      רדיוהד (GettyImages , Paul Bergen)
      בקרוב שם. רדיוהד (צילום: GettyImages)