זה לא נכון, מה שמספרים הזקנים. גם בשנות השלושים של המאה הקודמת היה יוטיוב, רק שבזמנו קראו לזה ג'ון הנרי האמונד השני (ובקיצור, ג'ון האמונד) ובמקום להעלות את השירים לאתר ולהמתין לצפיות היה צריך להופיע איתם בשכונת מצוקה ניו יורקית ולקוות שמר האמונד נמצא בקהל, שמצב רוחו טוב ושהוא נהנה מהמופע.
אפשר, בגדול, להודות להאמונד, שמת השבוע לפני 30 שנה בדיוק, על כך שגילה לעולם המוזיקה (בין השאר) את בילי הולידיי, ארת'ה פרנקלין, בוב דילן, ליאונרד כהן, פיט סיגר, ברוס ספרינגסטין, בני גודמן, קאונט בייסי, ג'ורג' בנסון וסטיבי ריי ווהן, אבל המפיק, מגלה הכישרונות ואיש העסקים הגאון הזה - בעל העיניים השובבות, השיניים הבולטות וה-S השורקת - עשה הרבה יותר מכך.
עצם העובדה שמצעד הבילבורד האמריקני, בדומה לשאר מצעדי הפזמונים החשובים בעולם, מובל במהלך שני העשורים באחרונים בעיקר בידי אמני היפ הופ ואר.אנד.בי שחורים, היא עדות חיה, מנענעת ומטלטלת לעוצמת ההשפעה של האמונד על תעשיית המוזיקה העולמית. להבדיל מענקי פופ אחרים, שבלטו מעל כל בני הדור שלהם, האמונד גידל בפועל ארבעה דורות - הפיפטיז, הסיקסטיז, הסבנטיז והאייטיז - ורוחו המשיכה, ועדיין ממשיכה, להוות מודל והשראה גם לדורות הבאים.
האמונד היה, וייזכר לעד, כאיש מיוחד למרות - ולא בזכות - הרקע המעמדי שלו, שהיה רחוק מאוד מלהוות בסיס לסיפור סינדרלה: הוא נולד (בסוף 1910) למשפחה ניו יורקית עשירה, מכובדת ומיוחסת (אמו הייתה נכדתו של ויליאם הנרי ואנדרבילט, האיש העשיר ביותר בעולם נכון לסוף המאה ה-19), למד מוזיקה קלאסית בילדותו, ניגן בכינור ובוויולה ובבגרותו אף החל ללמוד מוזיקה באוניברסיטת ייל, אבל הרבה לפני שהיה אדם לבן, אמיד ומתורבת בארצות הברית האפלה והגזענית של שנות העשרים והשלושים, הוא היה אדם.
עוד אז, כנער, הוא מצא את עצמו מקשיב בלהט לספיריטואלז (שירי עם דתיים שנוצרו בידי עבדים אפרו אמריקאיים) הספונטניים של המשרתת בבית המשפחה, החל לחקור את שורשי הבלוז ולימים הפר את ההפרדה הגזעית וביקר, בתדירות גבוהה, במועדוני הג'אז ה"שחורים" של הארלם - שם ראה ושמע לראשונה את מי שכונתה "קיסרית הבלוז של אמריקה", בסי סמית. שם הכול התחיל. שם ניטעו זרעי המהפכה שלו.
התאהבותו (הרוחנית) בקולה החם והעמוק של סמית קירבה אותו עוד יותר לאזורי הבלוז והג'אז שעד אז כף רגל לבנה לא דרכה בהם - ובשלב מסוים הוא החליט לפרוש מלימודי המוזיקה בייל והחל לסקר את הסצנה ה"שקופה" של הארלם עבור המגזין הבריטי "מלודי מייקר", שם גם נהג להתבטא בחריפות נגד ההפרדה הגזעית בארצו. במקביל הוא סייע לממן הקלטות לפסנתרן הג'אז (השחור) ג'ראלד ווילסון, עבר לגרינוויץ' וויליג', התמנגל בתעשיית האמנים והגיש תכנית מוזיקה וראיונות ב-WEVD (תחנת הרדיו של המפלגה הסוציאליסטית).
האמונד, אגב, שלא כמו בועז כהן ב-88fm, הורשה לשדר שם הכול, בלי יוצא מן הכלל - ולו רק בגלל שהוא שילם עבור משבצת השידור שלו במיטב כספו. וכך, בעזרת שילוב של אהבה עזה למוזיקה שחורה, חוש עסקי מפותח והרבה מאוד כסף מהבית, הוא הצליח לפרוץ את גדר ההפרדה הבין-גזעית ברדיו האמריקאי ולהוביל אמני בלוז וג'אז שהיו עד אז מוקצים מחמת צבע הישר אל שעות האזנת השיא - ומשם אל פסגת העולם הלבן.
הוא אירח בתכניתו, בין השאר, את הפסנתרן פלטשר הנדרסון, את אמן כלי הנשיפה בני קארטר ואת הפסנתרן ארט טאטום - עד שיום אחד הוחלפה הנהלת התחנה, ההנהלה החדשה החליטה לאסור על מוזיקאים שחורים להשתמש במעלית המרכזית בבניין, והאמונד, בתגובה, עזב בכעס.
ואולם, את גלגלי המהפכה שלו הוא המשיך לסובב, ובמהירות כפולה: זמן קצר אחר כך הוא הצטרף למחלקה הבריטית של תקליטי "קולומביה" והצליח לשכנע את מנהלי החברה להפיץ תקליטים "שחורים" מעבר לים, ותוך כדי זה גרם לאגדת הקלרינט - מלך הסווינג, בני גודמן - להקים הרכב, בניגוד מוחלט לדעתו הראשונית בעניין, עם מוזיקאים מ"הצד השני" (הגיטריסט צ'ארלי כריסטיאן, הפסנתרן טדי ווילסון והויברפוניסט ויונל האמפטון).
בשלב הזה, לכולם בהארלם כבר היה לגמרי מיהו האיש שלהם למעלה, בחלונות הגבוהים והלבנים, כך שאפשר לשער מה הרגישה אז, בתחילת 1933, בילי הולידיי, אז נערה בת 17, כשיום אחד היא קראה ב"מלודי מייקר" שג'ון האמונד, בכבודו ובעצמו, נכח בהופעה שלה, שם עליה אוזן ותיאר אותה כ"זמרת שנשמעת כמו כלי נגינה. ליתר דיוק, כמו אחד מכלי הנגינה הכי מתקדמים שאי פעם נוצרו".
אגדת ג'אז
האמונד סידר להולידיי חוזה הקלטות ב"ברנסוויק רקורדס" - מה שהפך אותה די מהר לכוכבת ומאוחר יותר לאגדת ג'אז. בהמשך שנות השלושים הוא הכיר לניו יורק גם את ענק הג'אז קאונט בייסי והפיק מופע נוצץ ומושקע במיוחד ב"קארנג'י הול" שנקרא "מספיריטואלז לסווינג" והשתתפו בו גדולי הג'אז והבלוז של הת'ירטיז, ביניהם אידה קוקס, פיט ג'ונסון, סידני בקט, סיסטר רוזטה ת'ארפ, ג'יימס פי ג'ונסון וסוני טרי.
שנות ה-40 היו קצת פחות פוריות מבחינתו ברמה המוזיקלית - גם בגלל המלחמה, שעצרה הכל, וגם נוכח ההתרחשויות הרבות בחייו האישיים: הוא נישא לג'מי מק'ברייד, שהביאה לו שני בנים (ג'ון פי האמונד - לימים, אגדת בלוז בפני עצמה - ודאגלס האמונד, שמת לזמן קצר אחרי הלידה), התגרש ממנה ולקראת סוף העשור התאהב באישה נשואה (אזמה אובריאן, אשתו של מנכ"ל NBC דאז, רוברט סרנוף) ונישא לה.
מלחמת העולם השנייה גרמה לכך שאת רוב התקופה הזאת הוא העביר, בניגוד מוחלט לרצונו, כחייל בצבא הגזעני של ארצות הברית, אבל גם שם, כמו בתעשיית המוזיקה, הוא פעל נגד אפליה של אפרו-אמריקאים: הוא ארגן לחיילים הלבנים הופעות של אמנים שחורים - מה שהתקבל בהתלהבות רבה ביחידה שבה שירת והביא לשינוי תפיסתי גדול עד כדי כך שהחיילים החליטו להקים, בעקבות זאת, קבוצת ספורט מעורבת.
רק לקראת לסוף שנות ה-50, הוא חזר לעניינים - והפעם, כמגלה כישרונות בכיר של "קולומביה רקורדס", שממצה את מלוא פוטנציאל הידע המוזיקלי העצום שהוא צבר לאורך השנים (באחד הראיונות המאוחרים שלו הוא סיפר שעוד כנער היו לו 25 אלף תקליטים בבית). כלומר, הוא יצא מהגטו של הג'אז והבלוז, והכל לכוון את תעשיית המוזיקה האמריקאית, באמצעות הסקאוטינג שלו, לעבר העידן הבא - עידן הסול, הפולק והרוקנרול.
המוחתמים המשמעותיים הראשונים שלו בגלגול החדש היו זמר הקאנטרי והפולק פיט סיגר - לימים, אחד הכוכבים הגדולים בתולדות ארצות הברית - והמתופף/פעיל חברתי/מורה רוחני בבטודנדה אולטונג'י. שתי בחירות קוטביות שהצביעו על ורסטיליות מפתיעה מכיוונו של הלבן הכי שחור באמריקה. המוחתמת הבאה שלו - אז זמרת גוספל אנונימית, בת 18 - כבר הייתה הוכחה ניצחת לכך שאוזני הפלא שלו, בעלות קולטני הפוטנציאל הרגישים, עדיין עובדות היטב. "זה היה ב-1960", סיפר המונד בראיון למגזין record world בשנת 1972, "באותה תקופה הרגשתי שאני חי בעבר. אמרתי לעצמי שוב ושוב 'אה, לעולם לא יהיו עוד זמרות כמו בילי הולידיי ובסי סמית''.
"מצד שני, תמיד הייתי פריק של גוספל. יום אחד חבר שלי, כותב השירים קרטיס לואיס, הביא לי הקלטה של חמישה דמואים לביצועים של שירים שלו - ולשיר השלישי קראו today i sing the blues וביצעה אותו נערה עם ליווי של פסנתר בלבד. כששמעתי את זה צרחתי בקולי קולות 'ג'יזס קרייסט! מי זאת?'. הוא אמר לי 'לא יודע, איזו מישהי בת 17 מדטרויט'".
שמה של הנערה היה ארת'ה פרנקלין וזמן קצר אחרי שהאמונד מצא אותה ("לא ידעתי עליה שום דבר חוץ מזה שהיא גרה בדטרויט", סיפר באותו ריאיון) היא הוחתמה ב"קולומביה" ("לכולם שם היה ברור, ברגע שהם שמעו את הדמואים שהעברתי להם, שיש לנו משהו גדול ביד") וכל השאר היסטוריה.
שנה לאחר מכן, ב-1961, האמונד נתקל בנגן מפוחית צעיר שליווה את זמרת הפולק קרוליין הסטר. הוא זיהה בו משהו מיוחד, ניגש אליו, שאל אותו לשמו והלה ענה "בוב דילן". מאותו רגע והלאה האמונד עבד לילות כימים כדי להחתים את הבחור ב"קולומביה". מנהלי החברה לא התלהבו ממנו, בלשון המעטה, וכינו אותו "השטות של האמונד" (hammond's folly). העקשנות הצליחה, דילן הוחתם והאמונד הפיק לו, בין השאר, את הקלאסיקות blowing in the wind ו-hard rain's a- gonna fall.
"ההחתמה של דילן הייתה על גופתם המתה של המנהלים", סיפר האמונד באחד הראיונות, "אחד מהם, אלברט גרוסמן, קצת התנכל אליי באותו זמן כי בדיוק ויתרתי על ג'ואן באאז, שעברה ל-vanguard records, כי הם הציעו לה יותר כסף ממני. האמת היא שהאלבומים הראשונים של דילן לא נמכרו ממש טוב, אבל הוא זכה להמון תשומת לב. בסופו של דבר, בובי החליט לעבור לניהול של גרוסמן, שפיתה אותו בעזרת מזומנים - ואני בירכתי אותו על זה, למרות שבאותו זמן הייתי מאוד מסוכסך עם גרוסמן".
הדג השמן הבא נתפס בחכתו של האמונד בשנת 1972. זה היה בחור צעיר שנכנס למשרדו עם גיטרה אקוסטית בלי קייס, תלויה על הגב, ושאל אותו אם אכפת לו להקשיב לכמה שירים שהוא כתב. האמונד הסכים, ברוס ספרינגסטין ניגן לו כמה שירים וכשסיים, האמונד אמר לו, בפשטות, "אתה חייב להיות בקולומביה רקורדס".
כמה שנים אחר כך, האמונד גילה גם את ליאונרד כהן - והחתים אותו, שוב, בניגוד לדעת ההנהלה. "הקשבתי לאיש הזה", הוא סיפר באחד הראיונות, "והרגשתי שיש לו השפעה היפנוטית עלי. הוא מנגן על גיטרה אקוסטית, כמובן, והוא משורר אמיתי. הוא באמת בחור מאוד-מאוד רגיש. מבחינתי, כמגלה כישרונות, הוא היה הימור לא קטן - אבל ההימור הזה השתלם כי הוא היה אמן מיוחד במינו, שהביא משהו חדש לעשור הלא ברור שנכנסנו אליו (כוונתו היא לשנות ה-80, רב"פ). הרגשתי שיש לו משהו חשוב להגיד לאנשים צעירים".
ג'ון האמונד מת משבץ מוחי בשנת 1987, שש שנים לאחר ההחתמה ההיסטורית של ליאונרד כהן ב"קולומביה". הוא לא היה איש קל בחייו. לאורך השנים נבנתה לו תדמית של אדם שלא תמיד נוח ונעים לעבוד תחתיו או במחיצתו. ב"המפיק: ג'ון האמונד והנשמה של המוזיקה האמריקאית" - הביוגרפיה שכתב עליו דאנסטן פריאל לפני כעשור - הוא מתואר כטיפוס יהיר במיוחד שבטוח, בכל מצב, שהוא תמיד צודק ויודע מה נכון. בזמנו, זה בא לידי ביטוי, למשל, בסכסוך קשה שלו עם בני גודמן - עוד בחור עם אגו מנופח (שבשלב מסוים, אגב, נישא לאחותו של המונד).
מצד שני, המונד באמת ידע מה נכון. כלומר, הוא באמת ידע שמוזיקה שחורה אמורה להיות במרכז תשומת הלב של ארצות הברית - והנה, עד היום היא שם ולא נראה שהיא מתכוונת לזוז. תודה, ג'ון. ניצחת.