כשפייר בול פרסם את "כוכב הקופים" ב-1963, הוא לא יכול היה לשער איזו רלוונטיות פוליטית ידביקו בהמשך לספרו הסאטירי והקליל למדי. אך אז הגיע בשלהי אותו עשור העיבוד ההוליוודי של הרב-מכר. את התסריט שלו כתבו מייקל ווילסון ורוד סרלינג, מי שהפליא קודם לכן לשזור מסרים אקטואליים בסיפורי הפנטזיה והמדע בדיוני של סדרת המופת "אזור הדמדומים", והיטיב לעשות כן גם במקרה זה.
תחת ידיו, הסיפור על העולם העתידני בו הקופים שולטים ובני האדם אינם אלא עבדים נרצעים, הפך משל ברור ליחסים הבין-גזעיים בארצות הברית של אותם שנים. הרבה בזכותו, הסרט הפך להיט קופתי וקלאסיקה על-זמנית, שגם סיפק פרנסה לשלל עבודות מחקר וספרי עיון.
לאחר מכן, באו רצף המשכונים וכן עיבוד מחודש של טים ברטון בתחילת העשור הקודם, ולא כולם השכילו להשתוות לרמת הקלאסיקה מסוף שנות השישים. בתחילת העשור הנוכחי, יצא "כוכב הקופים: השחר", פרק ראשון בטרילוגיית סרטים המתארת מה התרחש לפני עלילת הסרט המקורי: כלומר, כיצד הגיע כדור הארץ למצב בו אחינו הקופיפים שולטים בו. הטרילוגיה הזו שמה את הסדרה מחדש על המפה, ובעיקר השיבה לה את העוקץ הפוליטי. כך, למשל, "כוכב הקופים: המרד", הפרק השני בה, יצא כאן בתקופת צוק איתן, ורבים ראו בו אלגוריה למלחמה בין ישראל לחמאס.
בסוף השבוע האחרון, הגיע לאקרנים בארץ וברחבי העולם הפרק השלישי והמסיים של הטרילוגיה, "כוכב הקופים: המלחמה", וקשה שלא לראות בו הדים לעידן טראמפ. גם בגלל שמככבת בו דמות של מנהיג כוחני, בדלני ופופוליסט; גם כיוון שהחזון המרכזי של אותו שליט מתגלה כבנייתה של חומת הפרדה; וגם בגלל שבאופן כללי, הטון כאן אפל והאלימות פה קשה, באופן חריג יחסית לקולנוע ההוליוודי עד כה ובצורה המשקפת את הרוחות העכשוויות בארצות הברית.
מעניין לציין כי באמריקה הביקורת השתפכה על הסרט כמעט פה אחד, בשעה שבישראל, לפחות בינתיים, נראה כי התגובות מסביבי הרבה יותר שנויות במחלוקת: אולי כי בארץ קצת פחות מוטים ולא כה נחפזים לאתרג כל יצירה תרבותית המתייחסת לטראמפ באופן ביקורתי ובוטה.
כך או כך, גם החסידים וגם המקטרגים יסכימו על דבר אחד: הסרט לא קצר (כשעתיים ועשרים) ועלילתו אינה קלה במיוחד להבנה. היא מפותלת, עמוסת דמויות ופרטים, ומן הסתם מתכתבת עם עלילת שני הפרקים הקודמים, אז כדאי לעשות שיעורי בית ולהיזכר מה קרה בהם לפני הצפייה.
קשה גם לתמצת את העלילה. ננסה בכל זאת, לשם הפרוטוקול: ובכן, בשלב זה של ההיסטוריה, נשארו בכדור הארץ גם קופים חופשיים וגם בני אדם עצמאיים, אבל המצב של אף אחד מן הקבוצות אינו טוב במיוחד. הקופיפים למדו כבר שמן האנושות עדיף להתרחק כמה שיותר, והם מנסים להסתתר ביער ולחיות בשקט מה שנקרא, "אנחנו פה והם שם". אך האנשים הנודניקים אינם מרפים מהם. מיליציה בהובלת אותו קולונל דמוי טראמפ, בגילומו של וודי הרלסון, רודפת אחריהם ותוקפת אותם, והקרב בין הנצים פורץ מחדש, עקוב מדם מאי פעם.
מכאן והלאה, מתפרש הסרט בשלל כיוונים ומתכתב עם עוד שלל מקורות, ולא רק הפרקים הקודמים בסדרה. לכן, אי אפשר להתייחס אליו בלי רצף של ניים-דרופינג: הדימויים של הקופים הרוכבים בו בערבות עצומות ומושלגות גורמות לו להיראות כמו מערבון, ומזכירות במיוחד את "האיש שנולד מחדש"; המפגש שלהם עם ילדה אילמת אותה הם לוקחים תחת חסותם מזכיר כמובן את "לוגאן" ומחזק את הטרנד המדאיג הנוכחי, במסגרתו להיטי ענק מעדיפים כי הדמות הנשית הבולטת בהם לא תפצה פה.
כמו כן, מחנה העבודה שבו כולאת המיליציה את האויבים הנופלים לידיהם נראה לקוח מתוך סרט שואה, והקולונל שנוגש בהם כדי שיבנו לו את החומה המטורפת שעליה הוא חולם מזכיר לא רק את טראמפ, אלא גם את קורץ מ"אפוקליפסה עכשיו"; הסיומת, מצדה, לא מתביישת להיתלות בדימויים תנ"כיים ולהמשיל את סיזר, מנהיג הקופיפים, למשה רבנו. ואם לא די בכך, אז בצד כל זה יש כמובן אינספור אמירות אקטואליות, המשתמשות בדיסוטופיה כדי לדבר על ההווה שלנו, עם כל הגזענות, הנבערות ושיטות ההפרד ומשול הנהוגות בו.
לזכות הסרט ייאמר כי למרות המשא שהוא נוטל על כתפיו, אין בו יומרה מוגזמת או חשיבות עצמית. מנגד, גם הרבה עידון אין בו. הבמאי מאט ריבס, שביים גם את הפרק הקודם בסדרה ולפני כן את "קלוברפילד", אינו מאמין גדול בסאבטקסט. כנהוג בקולנוע ההוליוודי העכשווי, הדבר בולט במיוחד בסצנות בהשתתפות בני אדם, שרבות מהן מעט חורקות ומאולצות למדי. הקטעים בכיכובם של הקופים, שלרוב מתקשרים ביניהם בשפת גוף, כבדים ומסורבלים הרבה פחות.
אך למרות ההסתייגויות, "כוכב הקופים: המלחמה" הוא בסך הכל סיום מוחץ לאחת הטרילוגיות הקולנועיות המוצדקות והמעניינות של השנים האחרונות. נכון, לעתים ישבתי במהלכו מול המסך בתחושת לאות ועיקמתי את הפרצוף, אך לעתים קרובות יותר ישבתי נדהם מול העושר הרעיוני והסגנוני של הסרט, מול המרחקים שהוא מעז ללכת, מול הארסיות הרלוונטיות שבו ומן המיומנות שבה כל זה מוצג.
גם בלי ההקשר הפוליטי, "כוכב הקופים: המלחמה" מוצלח בתור תוצר מפואר. עיצוב ההפקה ללא דופי, רגעי האקשן מותחים ועיצובם של גיבוריו הלא אנושיים מביא את טכניקת לכידת התנועה לשיא חדש. לרגע אי אפשר לחשוד כי הם יצירי מחשב, ולאורך כל הדרך הם מצליחים לעורר הזדהות ורגש. מרהיבה במיוחד, כתמיד, היא עבודתו של אנדי סירקיס, האיש מאחורי הגוף והקול של סיזר מלך הקופים. כיוון שמה שהוא עושה כאן אינו "משחק" במובן המיושן והמקובל של המילה, סביר להניח כי שוב יקופח בעונת הפרסים, וייאלץ להסתפק בכך שהתקשורת ברחבי העולם משתחווה בפניו בצדק ומגדירה אותו כאחת האושיות הקולנועיות המוכשרות ופורצות הדרך של ימינו.
מופלא אם כך כיצד ספר לא יומרני במיוחד שנכתב לפני מעל חמישים שנה, הצליח לברוא עולם בדיוני כה איתן, שהשכיל להמציא את עצמו מחדש שוב ושוב ולהישאר כה חד ובועט. הסופר פייר בולו ודאי לא העז לחלום שזה יהיה גורל יצירתו, אבל רק מפני שוודאי לא תיאר לעצמו עד כמה בני האדם ימשיכו לתת לקופים סיבות טובות להתאכזב מהם.