הרגע הראשון של המפגש פנים אל פנים עם אקסל רוז אחרי כל השנים האלה היה מעט מטלטל. הוא נראה כמו דוגמנית שהייתה פעם ממש ממש יפה, הזדקנה רע והפכה לפליטת ריאליטי. נקודת הפתיחה לא הייתה אידיאלית כמובן - אין שיער בעולם שהיה שורד את הלחות התל אביבית האכזרית הזאת, על אחת כמה וכמה לא שיער בן 55 שהימים המפוארים שהוא ידע חלפו להם לפני חצי יובל, ובכל זאת - רק החשכה והחיבה של אקסל לכובעים ביזאריים השכיחו את העובדה שמדובר במי שהיה פעם אחד מהזמרים הכי יפים ברוקנרול.
חבריו להרכב המקורי של גאנז אנ' רוזס - סלאש ודאף מקייגן - התמודדו עם עול השנים טוב יותר, בעיקר דאף, ואחרי שאתה מפנים שהם אמנם בני 50 אבל גם אתה כבר מזמן לא בן 18, אתה יכול להתפנות לסיבה שלשמה הטריחו את עצמם יותר מ-60 אלף איש לפארק הירקון הזוועתי (המקום שאליו אתה יודע מאיפה אתה נכנס אבל אף פעם לא יודע מאיפה אתה אמור לצאת ותמיד בסוף הופעה מוצא את עצמך הולך כל כך הרבה, שאתה מפחד שכשכן תצליח להיפלט ממנו השנה באמת תהיה 1992) שהוא הדבר החשוב באמת: המוזיקה.
כמובטח, גאנז עלו בדיוק בשמונה בערב, ושלא כמובטח הם ניגנו רק שלוש שעות ולא שלוש וחצי. והם היו מהממים. מחוזקים בקלידן הוותיק דיזי ריד, במתופף פרנק פרר (שלמרבה הצער אינו סטיבן אדלר או מאט סורום), בגיטריסט ריצ'רד פורטוס ובקלידנית הנוספת מליסה ריס (חברת להקה בגאנז אנ' רוזס זה לא עניין של מה בכך, מיד ארחיב), אקסל, סלאש ודאף הפליאו בסערת נוסטלגיה שהעיפה את הקהל המאוהב עמוק אל תוככי מנהרת הזמן, אל ימים שבהם שירים כמו Sweet Child O' Mine"" ו-"Don't Cry" היו אירוע מסעיר, חשוב ובעל משמעות.
גאנז ביצעו קטעים מכל האלבומים שלהם, כמובן שעם דגש על " "Appetite for Destruction ועל שני חלקי "Use Your Illusion", וגם לא מעט קאברים, ביניהם ל-AC/DC, המיספיטס, The Who וסאונדגרדן (אקסל לא התעלה לרמה של כריס קורנל במחווה שהוא עשה לו עם "Black Hole Sun"), ולמרבה הצער היה גם ביצוע אינסטרומנטלי ל-"Wish you were Here" של פינק פלויד. נחמד היה לחשוב שמדובר בהצהרה פוליטית, אצבע משולשת בפניו של רוג'ר ווטרס, אבל לא - הלהקה מבצעת אותו לכל אורך סיבוב ההופעות הזה. וחבל - אין באמת צורך לטרחן עם קאבר לאחת מהלהקות המטרחנות בהיסטוריה, ומוטב היה לתת לנו את"Patience" .
סלאש ודאף תמיד היו מוזיקאים מליגת העל, ואקסל הוכיח למה הוא נחשב בזמנו לווקאליסט נדיר: אמנם בנמוכים הוא מתקשה, אבל בגבוהים זה הרגיש כמעט כמעט כמו פעם. גם על הפסנתר הוא לא ויתר ב-"November Rain". שלושתם באו בטוב ונתנו את הכול בערב הסיום של סיבוב ההופעות האירופי שלהם - הרבה זמן לא ראיתי מישהו מזיע כמו שסלאש הזיע, והיה רגע, במהלך עוד סולו ארוך מדי, שהוא לפתע רייר ומשהו לבנבן נזל מפיו וחששתי שזהו, הלחות המנוולת שלנו הכריעה גם הגיטריסט המחונן הזה, שבחר באומץ רב ללבוש פלנל ולא החליף חולצה אחת במהלך הערב. אבל סלאש שרד ופצצה רדפה פצצה, מההתחלה עם "It's so Easy" ו-"Mr. Brownstone" ו-"Welcome to the Jungle" ועד הסוף עם "Paradise City" האדיר. זה הרגיש מתאים לערב המיוחד הזה בפארק הירקון, תל אביב, ישראל 2017, איפשהו בין הג'ונגל לגן העדן.
יתכן שהמוזיקה של גאנז אנ' רוזס כבר לא רלוונטית כיום. משהו בה מרגיש קצת ישן, ואין מה לעשות - רוקנרול זה לא המקום הכי אידיאלי להזדקן בו, שירים ששרת בגיל עשרים וקצת, על פאתוס המרד והנעורים וסערות הלב שלהם, כבר מרגישים פחות אותנטיים בגיל 50, לא משנה כמה כולנו - גאנז והקהל שבא לראות אותם - משוכנעים שאנחנו בדיוק מי שהיינו פעם, ואלה רק החיים שזזו לנו.
העובדה היא שהם לא יצרו משהו חדש עשר שנים, והמהדרין יגידו 17 שנים, ובסופו של דבר הופעה שהיא רק נוסטלגית נשארת בגבולות מאד ברורים של געגוע והתרפקות. שזה גם בסדר כמובן, אבל זה מה שזה. רדיוהד, שתגיע לפארק ביום רביעי, היא סיפור אחר - להקה שנמצאת כיום בעוד אחד משיאיה ובאמתחתה אלבום חדש ומעוטר. החוויה תהיה שונה. מעבר לזה, יש בגאנז מיזוגניות מובנית - בטקסטים, בגישה. "I Used to Love Her" זו דוגמא ברורה, אבל גם "You Could be Mine" לא מלא באהבת נשים, וכשאקסל שר אתמול את השורה מ-"Welcome to the Jungle" שאומרת "ואת בחורה מאד סקסית, שמאד קשה לספק" ועשה עם אצבעות הידיים תנועה מאד מסוימת, נו, יש מי שיאמרו שכיום מוזיקה כזאת לא הייתה עוברת.
ועדיין, מיזוגניות או לא - דבר אחד בטוח: בעולם שהפך להיות סטרילי ופוליטיקלי קורקט בצורה קיצונית, היה נחמד אם הייתה לנו להקה כמוה - מטונפת, לא מתנצלת, שיודעת לחגוג. גאנז אנ' רוזס היא להקת הרוק הגדולה האחרונה. לא הייתה מישהי דומה אחריה, וגם אנחנו השתנינו. בגלל זה, גם אחרי שלוש שעות, למרות הרגליים הגמורות והחולצות הרטובות, עמוק בלב כולנו רצינו עוד קצת אתמול בלילה.
