"נולד בדיר יאסין" הוא סרט תעודה מקורי ומטלטל שעוד יעורר הרבה הדים

סיכום הסופ"ש הראשון בפסטיבל ירושלים: התחרות העלילתית מדשדשת, "נולד בדיר יאסין" התגלה כדוקו מקומי שעוד יעשה הרבה רעש, הקהל צעיר מתמיד ואיש לא מתגעגע לנאומי הפוליטיקאים

16/07/2017
יח"צ - חד פעמי

(בסרטון: קטע מתוך "נולד בדיר יאסין")

בתום סוף השבוע הראשון של פסטיבל הקולנוע ירושלים, סרט ישראלי אחד שהוצג בו בהקרנת בכורה מקומית הצליח להותיר רושם עז. מדובר ב"נולד בדיר יאסין", מסמך הדוקו של נטע שושני. באופן לא מפתיע יחסית לשמו, הוא התגלה כיצירה נפיצה, נועזת ומהדהדת.

הסרט מתרחש בשני מישורים: במישור אחד הוא משוחח עם ישראלים שנטלו חלק בקרב על דיר יאסין במהלך מלחמת יום העצמאות, ובעצמם מתקשים להחליט אם מה שקרה שם היה טבח או לא – אם כי ברור לאן נושבת עמדת הבמאית; במישור השני, מציגה כאן הבמאית את סיפור משפחתה של אחת המאושפזות במוסד לחולי נפש שהוקם על חורבות הכפר.

החיבור בין השניים הוא מהלך תיאורטי אמיץ שעלול היה להתגלות כיומרני מדי, אך שושני משכילה להצדיק את היומרה הזו. דרך ההקבלה הסמלית, היא משכילה להעביר באופן חד וצלול את המסר של הסרט: ישראל כולה היא בית משוגעים שהתמקם על אדמת מה שהיה פעם דיר יאסין, וכולנו עדיין סובלים מפוסט-טראומה קולקטיבית, רדופים בידי רוחות העבר ומסרבים להסתכל פנימה ולעבור את התהליכים שיאפשרו לנו לשחרר את השדים.

הסרט מציג גם גילויים חדשים רבים, ובהם עדויות מצמררות מן השטח, למשל וידויים על התעללות בנערות ובקשישים. כמו כן, הוא מתאר גם את מאבקה של היוצרת ברשויות, שגם יותר משישים שנה לאחר האירועים אינן מסכימות לבטל את החיסיון על התמונות שצולמו בדיר-יאסין. אפילו שופטי בית המשפט העליון, לפחות לפי הנטען כאן, נמצאים בשלב ההדחקה ולא מסוגלים לעבור לשלב ההשלמה.

עוד באותו נושא

"לבוא לארץ זה אקט פוליטי? אני פשוט צריך את הכסף": מישל הזנוויציוס ולואי גארל בישראל

לכתבה המלאה
יותר מסקופ עיתונאי. מתוך "נולד בדיר יאסין"(צילום: איתי רזיאל)

לו הסרט היה מסתפק בהצגת העדויות החדשות ובקרב על חשיפת ממצאים חדשים, הוא היה נותר בגדר מסמך עיתונאי – מעורר הדים, אך עדיין לא קולנועי במיוחד. אך בזכות המבנה שלו, העומק התיאורטי שבו ועבודת הצילום של תמרה ארדה ואיתי רזיאל, "נולד בדיר יאסין" מתגלה כהרבה יותר מאשר סתם סקופ.

אין ספק כי הסרט, שהופק בידי רותם פארן וישודר בערוץ 8, יתגלה כאחד מיצירות הדוקו המקומיות המדוברות של השנה הקרובה. אמנם השדים שלנו נולדו כבר לפני זמן רב, אבל כפי שהבמאית מיטיבה להבהיר, זה לא אומר כי הם ימותו מעצמם.

ובאשר לתחרות הישראלית העלילתית, צפיתי כבר במחצית ממנה - בירושלים או בהזדמנויות אחרות - ואפשר לומר כי ברובה היא מייצגת היטב את מה שרבים בתעשייה מגדירים כאחת השנים החלשות שהיו לקולנוע הישראלי בעת האחרונה.

מבין שלושת הסרטים שהוקרנו במהלך סוף השבוע, בלט בעיני בעיקר "אוויר קדוש", אם כי גם הוא אינו חף מבעיות. את הסרט כתב וביים שאדי סרור, שגם מככב בו, והוא ממשיך את אחת המגמות המעניינות של העשייה המקומית בזמן האחרון, וכמו "סופת חול", "עניינים אישיים" ו"לא פה, לא שם", דובר ערבית ברובו.

סרור מגלם כאן צעיר תושב נצרת, מאעכר המתמחה בקומבינות למיניהן, כל אחת כושלת יותר מן השנייה. הסטארט-אפ החדש שלו: למכור לצליינים אוויר קדוש, בעלות אפסית ובמחיר נוח. איך לא עלו זה לפניו? ואיך אפשר להסתבך גם עם יוזמה פשוטה כזו? הו, תתפלאו.

הקטעים הטובים בסרט הם אלה הסאטיריים, המתארים באופן שנון ומצחיק כיצד משתף הגיבור במזימותיו את משרד התיירות הישראלי ואנשי דת שונים, ובהם כומר בגילומו של שמוליק קלדרון. לא במקרה הוא נקרא כאן רוברטו מנצ'יני, בדיוק כמו מאמן הכדורגל האיטלקי, שרצה הגורל ובסוף השבוע נודע כי קבוצתו הטרייה זניט הוגרלה לשחק מול בני יהודה.

בצד זאת, סרור משרטט עוד שלל קווי עלילה, ועוסק גם ביחסיו של הגיבור עם רעייתו ההרה (לטיסיה אדו, הזכורה לטובה מ"פאודה" ואצילית כאן מתמיד), עם אביו הגוסס ועם יריביו בנצרת, והסרט גם מנסה לגעת בסכסוך הישראלי-פלסטיני ובעוד כמה נושאים. לכן, כמו גיבורו, גם הבמאי מעט הולך לאיבוד בסבך שיצר לעצמו. לא לכל ההיבטים ב"אוויר קדוש" יש אותה כמות עוקץ.

סרור נעזר בעבודת הצילום המשובחת של דניאל מילר כדי להמשיך את הקו האסתטי של האב הרוחני של הקולנוע בנצרת, איליה סולימאן, שהשפעתו הייתה ניכרת גם ב"עניינים אישיים". השחקנים טובים כולם ואפשר להבין מדוע "אוויר קדוש" נרכש כבר להפצה בארצות הברית, ועם זאת התחושה היא שהוא יכול היה להיות יותר חד וממוקד.

עוד באותו נושא

שלל שרב: מדריך ההמלצות המלא לחגיגת הקולנוע בירושלים

לכתבה המלאה
עוד סרט ישראלי דובר ערבית כמעט כולו. מתוך "אוויר קדוש"(צילום: דניאל מילר)

ולפני סיום, נחזור לנקודת ההתחלה: טקס הפתיחה של הפסטיבל, ביום חמישי בערב, היה הברקה. מנהלי האירוע גייסו את התושייה הקריאטיבית של גיבור "אוויר קדוש", והגו רעיון שלא ברור איך לא חשבו עליו קודם. במקום לאפשר לפוליטיקאים, ובעיקר לפוליטיקאית מסוימת, לעלות על הבמה ולנזוף בנוכחים, הם פשוט ידלגו על שלב הנאומים ויסתפקו בכמה ברכות מוקלטות, בהם רובי ריבלין, ניר ברקת ומירי רגב מספרים על הסרטים האהובים עליהם.

כך נחסכה שערורייה תורנית נוספת, שהמשקל האמיתי שלה היה שווה לזה של האוויר בתוך בקבוקי האוויר. רצוי למנהלי ולמנהלות מוסדות נוספים לאמץ את הגישה הזו, אלא אם חלילה הם נהנים מהסקנדלים לא פחות מאשר שהפוליטיקאים מרוויחים מהם.

ואי אפשר שלא לציין הבט ייחודי נוסף בפסטיבל: ממוצע הגילאים בו, לפחות במהלך סוף השבוע, היה צעיר באופן חריג יחסית לאירועי תרבות שכאלה בישראל, והאמת שגם בעולם. נהוג לחשוב כי דור הנטפליקס כבר לא הולך לקולנוע ובטח שלא לפסטיבלים, ולכן לאירועים שכאלה אין עתיד. אך לפחות לפי היומיים וחצי האחרונים בירושלים, נראה כי כולנו נולדנו באולם קולנוע וגם נמות בו.

עוד באותו נושא

"ירקו עלינו ואיימו עלינו": החרדי שהפך לכוכב קולנוע בריאיון מיוחד

לכתבה המלאה
נהנה מהחום. מישל הזנוויציוס, במאי סרט הפתיחה "יוצא מן הכלל", בירושלים(צילום: גיתאי סילבר)
עוד נשמע עליו. מתוך "נולד בדיר יאסין"(צילום: איתי רזיאל)
נרכש להפצה בארצות הברית. מתוך "אוויר קדוש"(צילום: דניאל מילר)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully