היה להם כבר גראמי ביד, היה להם כבר שפם. העבודה על האלבום הרביעי שלהם לקחה לפו פייטרס מלא זמן, בסביבות השנתיים. באיזשהו שלב זה נראה תקוע, ובדיוק אז פרש דייב גרוהל כדי להיענות להזמנה של הקווינס אוף דה סטון אייג' ולתופף באלבום האחרון והשווה שלהם. הסיפור הוא שכשדייב חזר מהסשן עם הקווינס, הכל פתאום זרם ותוך שלושה שבועות האלבום הוקלט מחדש והוכן.
אין ספק שהשהות עם הסטלנים של הסטון אייג' עשתה לו טוב מבחינה יצירתית, אין ספק שהוא חזר מושפע. אין ספק שזה האלבום החזק ביותר של הפייטרס, העצבני ביותר שלהם, וכנראה גם הטוב ביותר שלהם, אם להתבוסס קצת בקלישאות. יש פה מה שהאמריקאים נהנים לכנות "הארד רוק", שמנותב עם הפקה לוחצת, גיטרות מתפוצצות, ברייקים בכל חור ואנשים שמנגנים עד שכואב להם בידיים (וגם הגרון). גרוהל והחבורה הסופית שהוא הרכיב הם כבר להקה במשקל כבד, לפחות בעיניהם, ונדמה שהתבצעה כאן עליית מדרגה מבחינת הריכוז בעבודה.
שמעתם שניים-ארבעה שירים של דייב גרוהל ואתם יודעים בערך על איזה קו הוא מלחין, לאיזה מהלכים ומלודיה אפשר בהחלט ובהחלט לצפות ממנו, כך שאולי ההפתעה היחידה שהאלבום הזה מספק היא באינטנסיביות שלו, שבמקום לרדת, עושה ככל שהיא יכולה רק לעלות ולהחזיק למעלה. זה לא שאני יודע בדיוק מה מניע את גרוהל מאז שהוא פחות מתופף לנירוונה, אבל לתקליט הזה יש תחושה חזקה של רצון להוכיח את עצמו ולבעוט בדרך שלא נעשתה עדיין.
זה ג'ננה-רומנטי. זה עדיין פופ בנאלי. זה לא שאין פה את החומרים הנדושים מהם הורכבו להיטי ה-MTV שלהם זה פשוט שהפעם הם מכוסים בשכבה נאה של זעם וזוהמה למריחה, מופקת היטב ובמחשבה יתרה. והם בהחלט מיומנים החברים, מנגנים פיקס. גרוהל כבר לא יהיה כריס קורנל, אבל הוא משתפר בלצרוח, ועושה רושם שהם נהנים. התחילו קצת לסגוד לעוצמה. זה ממש מצחיק אותי. עוד דיסק לערימה המוצלחת של הרוקנרול ב-2002.
ועוד משהו. ראוי לציין שבריאן מיי מקווין (לא אוף דה סטון אייג', אוף פרדי מרקורי) מתארח כאן לגיטרה בשיר אחד (וזה לא ממש מעניין ת'כלס), ושהקטע הזה עם השריטות המובנות על הדיסקים, שנועדו להגן על הנכס התרבותי מהעתקה פיראטית, זה קטע ממש מסריח. מילא אם הטכנולוגיה היתה עובדת, אבל זה כל הזמן קופץ לי בדיסקמן ואני שונא את זה.
* "Foo Fighters - "One by One, הד ארצי
יש רדיואקטיביות בחוץ קחו מטרייה
13.11.2002 / 10:13