פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שמחה וטוב לה: "Lust For Life" מציג לנה דל ריי חדשה ומסקרנת

      אחרי שהרגילה אותנו למלנכוליה, נראה שמשהו אופטימי עובר על לנה דל ריי. על פניו הסגנון המוזיקלי של הזמרת הניו יורקית לא השתנה, אבל כשמקשיבים לטקסטים מגלים תקווה, תשוקה ואפילו מעורבות פוליטית מפתיעה. רק דבר אחד מעיב על התוצאה: האורך המלאכותי והמיותר

      לנה דל ריי (מערכת וואלה! NEWS , Neil Krug)
      סוף סוף היא מחייכת. לנה דל ריי על עטיפת אלבומה החדש (צילום: Neil Krug)

      פעם, בימים בהם אלבומים היו יוצאים על תקליטים, הם היו קצרים. זה קרה בין היתר ממניעים טכניים – תקליט ויניל באיכות טובה בנוי להכיל כעשרה קטעים באורך כולל של 40-45 דקות. רוב הקלסיקות של שנות השישים-שבעים-שמונים יצאו באורך כזה. "סרג'נט פפר" של הביטלס, למשל, נמשך 39:53 דקות. "Dark Side" של פינק פלויד מסתיים אחרי 42:49 דקות ו"Thriller" של מייקל ג'קסון מגיע ל-42:19 דקות. הקדמה הביאה את הדיסק, בעל הקיבולת הגבוהה יותר, ופתאום זכינו באלבומים שנמשכים קצת יותר. "Nevermind" של נירוונה הגיע ל-49:38 דקות ו-"Ok Computer" של רדיוהד נמשך 53:21 דקות.

      והנה מגיע לו העידן הדיגיטלי, בו אפשר להוציא אלבומים שנמשכים עד האין סוף. דרייק כבר הוציא השנה אלבום עם 22 קטעים שנמשך 81:42 דקות, והנה גם לנה דל ריי מאמינה שיש לה מה להגיד באלבומה החדש, במשך 16 שירים ו-72 דקות. למרבה הצער נראה שהבחירה להוציא אלבומים כל כך ארוכים היא לא רק החלטה אמנותית. בעידן הסטרימינג אמן מקבל את התמלוגים שלו פר כל שיר שמנוגן, ויצירת אלבום (שהוא בעצם סוג של פלייליסט ארוך) מאפשרת לו נתח יותר גדול מהעוגה. הניסיון להתייחס לאלבומים כאלו ברצינות, מצריך רמה גבוה במיוחד של ריכוז. אם לנה דל ריי מצפה שנישאר איתה חצי שעה יותר מהביטלס, היא חייבת לגרום לנו לריגושים כל הזמן, משימה די קשה.

      דל ריי התמודדה עם האתגר כשיצרה למעשה שני אלבומים בתוך אלבום אחד. את 11 מהשירים הנוגים, הדל רים קלאסיים שמתאימים ליום גשום או חמסין קיצוני, היא מבצעת בעצמה. ביניהם משובצים עוד חמישה שירים בהם דל ריי מארחת אמנים אחרים, שכאילו שוברים את הרצף המלנכולי. המבנה הזה ממתיק את הגלולה, הופך את הכל להרבה יותר קל לעיכול, אבל גם שובר את הקונספט של "Lust for Life" כאלבום.

      ב-11 השירים שדל ריי מבצעת לבד באלבום נראה שאין שינוי מהותי מהקו שאפיין את אלבומיה הקודמים. כשנכנסים לטקסטים מבינים שיש המון. דל ריי שרה בעבר על מוות, התמכרויות, הזדקנות, מערכות יחסים אלימות וייאוש, אבל היא כבר לא שם והכתובת לכך היא על הקיר. אם זה בעטיפת האלבום, שם דל ריי מחייכת חיוך של חתול צ'שייר, ואם זה בכותרת האלבום "תשוקה לחיים". דל ריי מחייכת משתי סיבות: אחת היא שהבעיות האישיות שלה, כפי שהתבטאו בשיריה, נראות פחות חמורות מבעבר. שנייה היא שדל ריי ב"תשוקה לחיים" עוברת גם להתעסק בבעיות הכלליות של החברה, ופחות חופרת בעצמה.

      האלבום מחולק למעשה לשלושה חלקים. בחלק הראשון היא מתמודדת ואוהבת את עצמה. היא שרה על מערכת יחסים טובה שיש לה עם מוזיקאי ב"Groupie Love", מדברת על התהילה שלה וההתחמקויות מהפפראצי ב"13 Beaches" ומרגישה מאוהבת ב"White Mustang". בחלקו השני של האלבום דל ריי מתעסקת בארה"ב ובפוליטיקה של היום. זה מתחיל בשיר " Coachella - Woodstock In My Mind", שמתרפק על ארה"ב הליברלית של העבר וממשיך משם לעידן הנוכחי. היא מבקרת את מעמד הנשים באמריקה בעידן טראמפ בשיר "God Bless America and All Beautiful Women in it", כשהיא שרה על הכרסום בזכויות ובביטחון האישי של נשים בחודשים האחרונים. מעניין לשמוע את דל ריי הפוליטית וזה לא נגמר שם. בשיר הבא באלבום, "When the World Was at War and We Kept Dancing", היא מתייחסת למשמעות של מעשיה של ארה"ב בעולם והניתוק של הציבור מההשלכות שלהם. "האם זה הסוף של אמריקה?", היא שואלת בשיר הכי חזק באלבום.

      בחלק האחרון של "תשוקה לחיים", שלושת השירים שנועלים אותו, דל ריי שרה על עצמה החדשה. היא דנה בהעצמה אישית ב"Heroin", ממשיכה ל"Change" שמספר על השינוי שעברה בחיים ("שינוי הוא דבר עוצמתי", היא שרה, "אני מרגישה אותו מגיע אלי"). הכל מתנקז ל-"Get Free" שנועל את האלבום, שם דל ריי נשמעת בדרך לא אופיינית, אופטימית ושמחה, אחת שרוצה לבלוע את החיים.

      בכל הנוגע לאירוחים של אמנים אחרים באלבום, התחושה היא דווקא הפוכה: כאילו הם אלה שמארחים את דל ריי. כך The Weeknd בשיר הנושא ו-A$AP Rocky בשני שירים, לוקחים את דל ריי לכיוון של פופ מצעדים עכשווי, די שונה מההפקות של המפיק הקבוע שלה, ריק נואלז. החיבור עם סטיבי ניקס ב"Beautiful People, Beautiful Problems" נשמע יותר טבעי, אבל גם נשמע יותר שיר של ניקס משל דל ריי עם כל הא?פ??ר?יו?ת שלו. "Tomorrow Never Came", שנעשה עם שון אונו לנון הוא בכלל עב"ם באלבום, כשלנון מנגן בכל הכלים בקטע שנשמע ביטלסי לגמרי. מדובר בחמישה קטעים מעניינים, אבל התחושה היא שאם הם היו יוצאים במיני אלבום נפרד היינו מקבלים שתי יצירות יותר שלמות. מצד שני, בעידן הפלייליסטים, יש לנו את הפריווילגיה ליצור את ההפרדה הזאת ממש בקלות: לשנות את החשיבה של האמן שיצר את האלבום לפי ראות עניינו, ולא להיות סאקרים של הטריק הכלכלי שבהוצאת אלבומים ארוכים מדי.

      לנה דל ריי (מערכת וואלה! NEWS , Neil Krug)
      לא חייבים להאזין לכל השירים רק כי הם שם (צילום: Neil Krug)
      לנה דל ריי (מערכת וואלה! NEWS , Neil Krug)
      רוצה לבלוע את החיים. לנה דל ריי (צילום: Neil Krug)