יש שחקנים שמטפחים תדמית מפלצתית על המסך הגדול אבל מתגלים כנופת צופים במציאות; טים רות' ממש אינו כזה. לפחות במפגש שלי עמו, הוא מקפיד להיות אגרסיבי בחיים כמו בקולנוע. יש מרואיינים שלוקח להם זמן להתחמם, ומתחילים את השיח עמם ברוגע עד שהם מתפרצים בשלב מסוים; השחקן הקשוח, הזכור מ"כלבי אשמורת", "ספרות זולה" ו"שמונת השנואים" של טרנטינו, מהסדרה "שקר לי" ומשלל דרמות בריטיות, ממש אינו כזה. כבר בתחילת הריאיון שלי עמו, הוא מתחיל הכי מהר שלו ולאט לאט מגביר.
השיחה עם רות' התקיימה כבר לפני שנתיים, מיד לאחר הקרנת הבכורה של "כרוני" ("Chronic") בכיכובו במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל קאן. הסרט יצא מן הריביירה עם פרס התסריט ונרכש להפצה בישראל, אך הקרנותיו כאן נדחו פעם אחר פעם, ובסופו של דבר הוא פשוט נגנז. היום (שלישי) ב-22:00 הוא יוצג ב-yes 3, במה שתהיה למעשה הבכורה שלו בארץ, ולפיכך גם ההזדמנות הראשונה להתייחס אליו.
במדינות אחרות "כרוני" זכה להפצה, אבל גם היא היתה מצומצמת, בטח יחסית ליצירה זוכת פרסים בפסטיבל קאן. אפשר להבין זאת, שכן כמו האישיות של הכוכב שלו, גם הסרט אינו קל. רות' מגלם בו אח סיעודי המטפל בחולים כרוניים, והבמאי מישל פרנקו עוקב אחר הקשר שמתפתח ביניהם בסגנון חמור סבר וחסר פשרות, שאפיין גם את עבודותיו הקודמות, ובראשן "אחרי לוסיה" מ-2012, בעיני מטובות היצירות הקולנועיות של העשור האחרון.
"אחרי לוסיה" גם היה אחראי למפגש בין טים רות לבמאי המקסיקאי האלמוני. הכוכב הבריטי שימש אז נשיא חבר השופטים של "מבט מסוים", מסגרת הצד היוקרתית בה הוקרן הסרט, ולא רק שהחליט להעניק לו את הפרס הראשון, אלא גם תפס את הבמאי וביקש לשתף עמו פעולה בהמשך.
רות' מספר לי זאת בסגנונו הייחודי: כלומר, שילוב של טון גבוה ומבט סרקסטי. "מתנהלים פה בעצם שני פסטיבלים בו זמנית", הוא מכריז. "פסטיבל אחד זה פסטיבל הבולשיט. אתה כותב בעיקר עליו. על העקבים הגבוהים המזדיינים וכל השטויות. בצד זאת, יש גם את הפסטיבל של הסרטים האמיתיים. אתה כותב לפעמים גם על סרטים, מילה או שתיים פה ושם?"
כן.
"אז במסגרת הפסטיבל הזה, ראיתי את 'אחרי לוסיה'. עכשיו, כשאתה יושב בחבר שופטים אסור לך לדעת כמעט כלום על הסרט. ידעתי רק שהסרט תוצרת מקסיקו. התחלתי לצפות בו, ראיתי אדם יושב במכונית ואמרתי לעצמי שכמו כל הסרטים המקסיקאים, זה יהיה על קרטלי סמים, ואז כל העלילה התהפכה על התחת שלה והציגה בפניי סיפור אחר לגמרי - סיפור עצום, שסופר בצורה מדהימה. אז באתי למישל ושאלתי אותו 'מה אתה הולך לעשות עכשיו?'. הוא אמר לי שסבתא שלו בדיוק מתה והוא רוצה לעשות סרט על האחות הסיעודית שטיפלה בה. אמרתי לו, בוא תשנה את הדמות לאח סיעודי, הם עוד יותר נמוך בשרשרת המזון. הוא הסכים, וככה הפרויקט נולד".
*"בתה של אפריל", הסרט שמישל פרנקו ביים לאחר "כרוני", הוקרן לאחרונה בפסטיבל הקולנוע ירושלים ויוקרן בשלהי אוגוסט בסינמטק תל אביב. לקראת זאת, נפרסם כאן בהמשך ריאיון עם הבמאי המקסיקאי-יהודי, שכתב את התסריט לעבודתו החדשה במהלך שהותו בתל אביב
רבים משווים בין מישל פרנקו למיכאל הנקה. שניהם ממעטים בתנועות מצלמה או במוזיקה, למשל. שניהם מוגדרים בידי אחדים כמלאי חסד וחמלה ובידי אחרים כשונאי אדם מרושעים. עבדת עם שניהם: עם פרנקו כאן ועם הנקה בעיבוד המחודש שלו ל"משחקי שעשוע". מה הדומה ומה השונה ביניהם מנקודת מבטך?
"מה שונה ביניהם? האחד בא מאוסטריה והאחר נולד במקסיקו... תשמע, כל במאי שונה ואף פעם אין משהו דומה. אפילו במהלך הצילומים של אותו סרט, כל במאי מתנהל אחרת מול כל אחד מן השחקנים. מה שאולי מחבר בין פרנקו להנקה זה שהם מעזים לגעת בנושאים רגישים: 'כרוני' נוגע בטאבו הכי גדול, הלוא הוא המוות. כולנו נרתעים מזה ונגעלים מכך. כולנו מקווים שכשנמות, זה יהיה בגלל שחשמלית תפגע בנו ותהרוג אותנו מיידית בלי שנרגיש כלום. אבל מה לעשות, שלפעמים מתים באיטיות ובייסורים. מישל התמודד עם הטאבו הזה פה, והנקה ב'אהבה' ובסרטים אחרים, אבל הם עשו את זה בדרכים שונות עד מאוד. אם אתה שואל אותי לגבי העבודה עם הנקה, 'משחקי שעשוע' לא עבד בעיני, ולא הבנת למה בער לו לעשות עיבוד מחודש לסיפור שהוא בעצמו כבר סיפר בעבר ועוד בכזו הצלחה. עם זאת, נהניתי מן העבודה עמו כשלעצמה".
נקודתית יותר, בתוך העיסוק שלו במוות, "כרוני" מעלה גם את סוגיית המתת החסד. מה העמדה שלך בעניין?
"כמו בכל הקשור להפלות, אני לא מבין איך זה שעדיין בכלל יש דיון בעניין. באיזה זכות מישהו קובע לי מתי ואיך למות? איך אתם מעזים? הכל זה דת ופוליטיקה. דת זה נונסנס ופוליטיקה זה בולשיט. תסתכלו על אנגליה. אנגליה גמורה".
בצד עבודתו עם במאים בשיעור הקומה של טרנטינו והנקה והופעתו בסרטים המשתתפים בפסטיבל קאן, רות' חוטא לא פעם בפרויקטים יוקרתיים פחות. כך, לדוגמה, אפשר היה לראותו משתתף בכמה מן התוצרים הכי מושמצים של השנים האחרונות: למשל "גרייס ממונאקו" או "United Passions" הכושל להחריד, בו גילם בחנופה נטולת ביקורת את עסקן הכדורגל המושחת ספ בלאטר. "יש סרטים שאני עושה בשביל הנשמה, ויש כאלה שאני עושה בשביל לממן את הלימודים הגבוהים של הילדים שלי", מודה השחקן. "מאז ומעולם, יש לי פחד מאבטלה. אולי זה בגלל שאני אנגלי, ויש כל כך הרבה מובטלים באנגליה. אני תמיד מפחד למצוא את עצמי מרושש ולכן רודף אחרי עבודה ולוקח את מה שיש. אני אעשה הכל כדי לא להיות מובטל".
רות', שחשף בשנים האחרונות כי סבו התעלל בו מינית, עסק בניצול מיני של בני משפחה בסרטו היחיד כבמאי, "אזור מלחמה" המשובח. כעת, הוא מספר, בכוונתו לביים סרט נוסף. "זה יהיה על השואה, על פי ספר שקיבלתי ואהבתי, אבל לא אגלה לך על מהו".
איזה שאלות שטרם נשאלו על השואה היית רוצה לחקור בסרט הזה?
"לא יודע, ולא אכפת לי. אבל יש לי שאלה אלייך: למה אתם מצייצים דברים בזמן ההקרנה? אנחנו יוצאים מהסרט וכבר יש ביקורות. למה זה ככה, כי העורך לוחץ עלייך להיות ראשון?
אני לא מצייץ בזמן ההקרנה.
"אני יורד מהמטוס ולפני שאני מניח את כף רגלי בריביירה, אז אני יכול כבר פשוט לא לבוא, הלא כן? אתם מכניסים אותנו לתוך אש עוינת ואז כבר אין סרט אלא רק את הסקנדל סביבו. פעם זה לא היה ככה".
אם נחזור לסרט, ערכת לקראת הצילומים תחקיר מקיף בקרב אחיות סיעודיות והמטופלים שלהן. מה למדת מכך?
"המטופלים הללו כבר לא איתנו. הם הלכו. כלומר, הם מתו: אתה מבין? לאדם הממוצע אין את ארגז הכלים הדרוש כדי להתמודד עם גסיסה של הקרובים אליו וחבל שכך, שכן אם מתכוננים לכך כהלכה, זה יכול להיות יפה. מישהי סיפרה לי שהאח הסיעודי הכין אותה היטב לימים האחרונים של אבא שלה, והתקופה הזו היתה אחת האינטימיות והנהדרות שהיו לה עם אביה. אני חושב שחשוב שנדבר על המוות. זה עדיין טאבו, אבל זה משהו שחייבים להישיר אליו מבט".
