בראיון שערך לאחרונה בן שלו ב"הארץ" עם בועז כהן הוא תקף אותו בשם הצליל המזרחי: "אפשר להצטער על כך שכהן, כמו רוב עמיתיו ב-88, אינם קשובים למוזיקה ישראלית בעלת גוון מזרחי כשם שהם רגישים למוזיקה בעלת צליל מערבי לחלוטין". באותו עמוד של הריאיון הארוך הוא ציטט את כהן כאשר הוא אומר כי "היוצר הכי גדול שצמח פה ב-17 השנים האחרונות הוא אביב גדג'".
מה קורה פה? אביב גדג' איבד את המזרחיות שלו, ושל המוזיקה המעולה שלו, במעבר מפסקה אחת לאחרת? גם את דויד פרץ מזכיר בועז כהן כמוזיקאים שהוא מעריך במיוחד. ואני בטוח שבן שלו מכיר את השטח ויודע שפרץ הוא מזרחי, וכי הצליל שלו והמילים שלו הם בעלי "גוון מזרחי" שאי אפשר לטעות בו.
כל העניין הוא שהוא לא טועה. והעניין המעניין עוד יותר הוא שהוא לא לבדו באבסורד הזה. כדי לזכות לייצג את הצליל המזרחי בעיני בן שלו ובעיני אחרים צריך מוזיקאי לשיר, כך כותב שלו, "שירי פופ מזרחיים". עומר אדם הוא מזרחי כשר בעיניו. פאר טסי הוא מזרחי כשר מאוד. אבל אביב גדג' ודויד פרץ הם מזרחים טרף.
ההיגיון שבשיגעון הזה הוא פשוט: פופ מזרחי הוא דגל של מזרחיות. רוק מזרחי הוא לא דגל ולא מזרחי. אבל לא מדובר רק ברוק - מדובר במגוון רחב של מוזיקה, מראפ ועד צליל אלקטרוני. אולי נכון יותר להשתמש בהבחנה שהציע פעם עמוס עוז. הוא דיבר על תרבות שבאה לפזר לבין תרבות שבאה לרכז. המילה בידור בעברית היא מילה נרדפת לפיזור. ואין בזה שום רע. כולנו זקוקים לבידור, למנוחה. כולנו זקוקים ל"שמייח", וגם למתיקות שבעצב. "מה יש לי עוד? מה עוד היה לי?", שאל אלתרמן באחד החריפים שבפזמונים הרבים שכתב. והוא ענה: "מותר להיות סנטימנטלי/ מותר לומר למוח הרף!/ גם המחר ימות בערב/. גם המחר ישכב לנוח/ מבלי שכר כגר כגר שכוח./ ומה שכאן רתח בקצף/ יהיה קטן על סף העצב/. ויום ידעך ועיר מנגד/ ואיש קטן ילך בשקט".
אלתרמן לא המעיט במידת האמת שיש בבידור, אבל כאשר כתב את "כוכבים בחוץ" ו"חגיגת קיץ", הוא רצה לרכז את דעתו של הקורא, ולא לפזר אותה. ויש מסורת עתיקה מאוד: יודעים טוב מאוד להבחין בין שיר יין עליז לבין בלדה אפלה, ועדיין המרוכז והמפוזר חיים בשלום זה עם זה. ואם לחזור לרגע אל הרוק והפופ - גם הם שכנו, ושוכנים, בשלום זה ליד זה, והפיקו רק תועלת מחצייה יצירתית של הגבולות ביניהם. מאין צמחה הקנאות הישראלית לגבול שמפריד מוזיקה מזרחית כשרה וטרפה? מן הפוליטיקה של ההפרד ומשול.
האבסורד הוא שאביב גדג' ודויד פרץ שרים בעוצמה ובאומץ את הצליל המזרחי. והם ממשיכים מסורת מרתקת - שלא קיימת בפופ המזרחי - של מיכה שטרית שהלך אל "אינת עומרי" ואל אום כולתום, ושל כנסיית השכל שהלכה אל ה"דא לה קאמה" במרוקאית, ושל הכוויתים של דודו טסה שהעמיק לבדוק את הצליל העיראקי שהביאה איתה משפחתו.
ודוקא הפופ המזרחי לא שר על מצבים מזרחיים, ולא חותר אל מקורות מזרחיים. די לו בשירי "שמייח", ובשירי דיכאון, שהצליל בהם הוא תשעים וחמישה אחוז מערב, וחמישה אחוז הוא שריד מזרחי. וזה ממש טוב ויפה. מוזיקה אוהבת מסעות לכיוון אחד ושרידים מכיוון שני. זה מתקלקל רק כשמתחילים לגייס את המוזיקה בשירות שרים ומושלים.
מזיגה שבין מזרח ומערב יש גם במוזיקה הישראלית המבדרת וגם בזו המרכזת. דודו טסה, שעיבד בדרך מבריקה צליל שקיבל מן הכוויתים, הוא אותו דודו טסה שעיבד היטב צליל שהוא קיבל מלד זפלין. אבל דודו טסה הוא לא דגל שמנפנפים בו, כשם שאביב גדג' הוא לא דגל שמנפנפים בו (והם גם עובדים קשה בגוף יצירתם כדי שאי אפשר יהיה לרדד אותם). אבל עומר אדם הוא דגל. לא בידי עצמו. בידי מירי רגב. בשביל הפופ המזרחי היא מוכנה, המכאיבה הלאומית של התקציבים, גם לשבת בקופה ולמכור כרטיסים. ויש כאלה שעוזרים לה.