6 פרקים של "אלים אמריקאים", תשעה פרקים של "הקוסמים", שבעה פרקים של "קימי שמידט", שבעה פרקים של "שנות התשעים", עונה 2 של "מיליארדים", עונה 2 של "The Expanse", עונה 2 של "F Is For Family", עונה וחצי של "דדווד", עונה של "גאון", שלוש עונות של "ברוד סיטי" ושלוש עונות של "הנותרים". בפעם האחרונה שבדקתי את אפליקציית הסדרות הצמודה שלי, חייכו אליי השמות האלה מעמודת רשימת ההמתנה. זה היה החיוך המאוכזב הרגיל, זה שלא מאמין שעדיין לא מצאתי את הזמן להגיע אליהם. למרות שקיץ עכשיו, והשידור הלינארי הגדול היחיד פחות או יותר הוא "משחקי הכס"; למרות שאין כמעט אירועי ספורט משמעותיים; למרות שצפיתי כבר בכל הסרטים שרציתי לראות בקיץ הזה. זאת הייתה התחושה המוכרת של כישלון, אבל לא התייאשתי. הבטחתי לעצמי שאשנס מותניים ואסיים - עד סוף הקיץ אוכל להתנשא מעל מי שטוענים ש"הנותרים" נמצאת בדרגה של "הסופרנוס". ואז הורדתי לרגע את העיניים מהאפליקציה אל מדף הספרים הגדוש בלפחות 15 ספרים שהבטחתי לעצמי שאקרא בקרוב, ונזכרתי כמה עלוב היה הציון שקיבלתי ברשימת "הקלאסיקות שכל חובב קולנוע חייב להכיר" של אורי קליין.
העול הזה הפך בשנים האחרונות לחלק בלתי נפרד מאיתנו. תור הולך וגדל, מחויבויות הולכות ותופחות, רשימה אינסופית של פריטי תרבות ש"חייבים" לסיים. ובכל פעם שנדמה שהנה זה מצליח, שסומן עוד וי על משימה חשובה (אלורה גם לך, עזיז אנסרי), מתברר שנוספו עוד לפחות שלוש חדשות. מבקר הטלוויזיה של ההוליווד ריפורטר, טים גודמן, כתב בחודש שעבר טור נפלא על "חוויית ההצפה" שעובר כל חובב מסך קטן בשנים האחרונות. בכל שנה נכנסות עוד ועוד רשתות חדשות למגרש, כמות הסדרות המתוסרטות עברה כבר מזמן את רף ה-500 בשנה, ועל כל "סיפורה של שפחה" שמוכרחים לראות כי כולם מדברים עליה, מסתתרת "הכתר" מופלאה, שכולה אושר טהור גם בלי ההייפ של שפחות מהלכות בחום של תל אביב. גודמן תהה אם מי שמקבל שכר עבור צפייה בטלוויזיה לא מצליח להשלים את רשימת הצפייה שלו, מה יאמרו מי ששבים הביתה אחרי יום עבודה ארוך ומעייף וטיפול בילדים, ובכל זאת מתמידים במשימה לצלוח את "סמוך על סול".
התלונה הזאת נשמעת אמנם כמו מקרה קלאסי של "צרות עולם ראשון", אבל המועקה אמיתית. בכל בחירה שלנו לצרוך חוויה תרבותית אחת, יש משום פספוס של אחרת. FOMO אינסופי שנוצר מבליל של ביקורות, המלצות חברים וחפירות פיד. במציאות הזאת עצם החוויה של צפייה/ האזנה/ קריאה הופכת מפנאי לחובה, מפעילות שהייתה פעם נופש לעוד סעיף שחייבים למחוק מרשימת הטו-דו. כמה פעמים בשנים האחרונות נאלצתם להתנצל בסיטואציה חברתית על כך שלא הספקתם, שלא היה זמן, שהנה-תכף-ממש עוד קצת וגם לכם יהיה מה לתרום לדיון. גודמן התייחס למציאות הזאת בתור העולם החדש של ה-Peak TV - זו שבה ביקורות רלוונטיות לנצח (כי לנצח נצטרך להשלים משהו), שספוילרים רלוונטיים ולא רלוונטיים באותה מידה, שפרקי בכורה הרבה פחות משמעותיים בה מפרקי סיום (משום שמרבית הביקורות לא מתייחסות לסופים של סדרות) - אבל באותה מידה הדברים אמורים גם לגבי מוזיקה וספרים, תיאטרון, עיתונים וכל אחד מהפידים האישיים שלנו. בכל רגע נתון קרה בהם משהו מסעיר שגם אותו נצטרך להשלים כדי להיות בעניינים.
יש הרבה דרכים להתמודד עם רשימיזציה נפוצה, אבל מודל קובלר-רוס תמיד זמין ונוח לכל מטרה. השלב הראשון הוא כמובן הכחשה. אנחנו לא מפגרים מאחור, פשוט בחרנו לראות בקצב שלנו ושאף אחד לא יזרז אותנו, אנחנו נסיים כשנסיים. אחר כך יגיע הכעס: על עצמנו, על נטפליקס והתוכן הבלתי נגמר שלה, על הצורך הטיפשי בשינה ותזונה. משם הדרך קצרה למיקוח (אנחנו באמת צריכים מקלחת? עברו רק יומיים, ויש עוד שלושה פרקים לעונה הנוראית הזאת של "בית הקלפים") ואז לדיכאון (בעיקר מהעונה הנוראית הזאת של "בית הקלפים"). ובסופו של תהליך מגיעה ההשלמה: הבנה שהתור הוא בעצם חלק מהחוויה, ושאף אחד מאיתנו לא רוצה באמת להגיע לקו הסיום. אחרי הכל, המאבק הסיזיפי בחתירה נגד זרם ההשלמות הוא קולקטיבי, והאפשרות להתלונן על כך היא חלק מהכיף. ובכלל, בעולם שמקדש כל כך את ההעצמה העצמית, מה יכול להרים יותר מההבנה שאנחנו ממשיכים להיאבק גם כשקשה?
החדשות הרעות הן שתור התרבות שלכם רק ילך ויגדל בעתיד הנראה לעין. גוגל ואפל כבר זוממות את כניסתן לשוק הטלוויזיה (ובכלל, האם אפשר לקרוא לזה טלוויזיה כשצורכים אותה באינטרנט?), נטפליקס ואמזון יגדילו משמעותית את כמות הסרטים בשנה, יותר ויותר ספרים ימלאו את המדפים, ואל תתחילו לחשוב על רשימת ההאזנה. החדשות הטובות הן שהשפע הזה ממלא את חיינו בעושר שלא היה קיים בתולדות האנושות. בכל רגע נתון מחכה מעבר לפינה משהו טוב, מסקרן, מדובר, כזה שחיכינו להגיע אליו. וגם אם בסופו של דבר הציפיות לא יצדיקו את עצמן, יש משהו במסע האינסופי הזה לקראת משהו חדש שמייצר אופטימיות לקראת העתיד.
