העלבונות, הייאוש והמהפך: מוקי חושף את 11 תחנות חייו

"היינו שלושה חברים, בכיתה ד'-ה'. אני, פלומפי (לימים חבר שבק ס') ועוד חבר שאינו בתחום יותר. כתבנו שירים וביצענו אותם מול הכיתה בשיעורי חברה".

מה למשל?

"לקחנו את 'רכבת לילה לקהיר', וכתבנו מילים משלנו: 'הוא הגיע לבית ספר בדרכים עקלקלות'. היינו נפגשים במרתף של אחד החברים ושם עושים חזרות. אני כתבתי את המילים, כבר בגיל צעיר מאוד התעסקתי בכתיבת מילים ושירים. זו בעצם הייתה הפעם הראשונה שהתעסקתי בשירים".

"קראו ללהקה שלנו 'זרעי הקודש', ואפילו היה לנו סמל להקה. היינו בכיתה ט' והחלטנו כמה חברים להירשם לתחרות כישרונות צעירים בבית הספר. לפני התחרות כל אחד לקח כמה שיעורי נגינה, אני נבחרתי להיות הבסיסט. יחד איתי היו בלהקה חמי ופלומפי. אני ניגנתי בס וכתבתי את המילים, המתופף שלנו היה בן בכר, לימים אחד הבמאים ב'ארץ נהדרת'".

אתה זוכר את השיר הראשון שלכם?

"אני כתבתי אותו ופלומפי הלחין. כשהשיר היה מוכן הראינו את הטקסט למורה לספרות, שהיא במקרה גם אחות של דני רובס וביקשנו שתגיד את דעתה. היא החזירה לי את הדף עם הערות, פה שורה יפה, פה רעיון לא ברור. אחת השורות המרכזיות הייתה: "מה שיש פה אין בשום מקום אחר, מה שקרה פה יקרה עוד הרבה פעמים".

השתתפתם לבסוף בתחרות?

"לתחרות עצמה כתבנו שיר שהיתה בו את המילה זונה. המורה ביקשה שלא נשתמש בו, אלא במילה יותר יפה, מכובסת. לא עשינו את זה עד כמה שאני זוכר ולא הופענו. בסופו של דבר ההופעה הראשונה הייתה בטקס הסיום של השכבה, באולם הספורט. שרנו שם שלושה שירים. המוזיקה הייתה הדרך להעסיק את עצמנו באותה תקופה ועדיין לא חשבתי שזו תהיה הקריירה שלי יותר מזה. עד גיל 15 הייתי בכלל כדורסלן, וזה מה שחלמתי להיות. אבל לא הייתי כזה טוב".

"בתקופה ההיא היו לנו כמה הרכבים, למשל "מי הפליץ" ואחריו "איש שמן צף", בהשראת הסרט "חולית". ידענו לנגן אקורד וחצי והרגשנו מאוד קולים. זה היה קטע בעיקר בבית הספר, אבל לא היה סביב זה עניין גדול. היינו בורחים משיעורים, מעשנים וכותבים שירי ראפ ראשוניים. בעיקר נהנינו להגיד מילים גסות. המוזיקה הייתה אז חלק מהחיים שלנו. הייתה לי חברה ראשונה, והייתי תלמיד טוב מאוד, אפילו מצוין, ולמרות שלא למדתי קשה, הלך לי יחסית בקלות. אני זוכר בעיקר שלא אהבתי מתמטיקה".

מתי זה הפך להיות רציני?

"בימים ההם התגבש ההרכב הראשון שלנו שהפך להיות בהמשך שב"ק ס', אני הייתי הבסיסט. באחד הערבים הגענו לערב תחרות להקות במועדון הרוקסן וזכינו בפרס: להקליט סינגל. מעולם לא מימשנו אותו, אני לא זוכר למה. בתחרות היו חבר'ה בגילנו, בעיקר מתל אביב והמרכז. אנחנו היינו יחסית מנותקים. באנו מיבנה ולא היה לנו מושג מה הולך. באנו לשם להשתולל. לעשות מה שאנחנו רוצים, לנגן את המוזיקה שאנחנו אוהבים לשמוע, היפ הופ, ודיסטורשנים".

"אחרי ההופעה הגיטריסט שלנו עזב. בזולה בה היינו מעשנים פגשו את פילוני, הוא אהב את איירון מיידן וצירפנו אותו. ניגשנו שוב לתחרות להקות ברוקסן ושוב זכינו. אלא שהפעם באו אתנו מבית הספר 200 איש. לא היו הרבה להקות ביבנה, אני זוכר עוד להקה אחת, "סתם תוכי". הם ואנחנו. זה היה בתקופה בה היו 2,000 איש נכנסים למועדון ועוד 2,000 הולכים הביתה כי לא היה מקום. היינו נוסעים לשם בטרמפים, וכשקיבלנו רישיון לקחנו את האוטו לאמא. בילינו המון ברוקסן".

"כמה ימים אחרי ההופעה במועדון הרוקסן קיבלנו טלפון מהמנהל והבעלים של המועדון. הוא אמר שהוא רוצה להכיר לנו מפיק שרוצה לדבר איתנו. הגענו אליו בצהריים, יחד איתו ישב איציק ליכטנפלד שהיה בין היתר המפיק המיתולוגי של להקת משינה, ניהל את להקת זקני צפת ועוד. היום אגב הוא חרדי, אנחנו עדיין בקשר, אבל הוא כבר לא בתעשייה הזו בשום צורה. הוא ישב איתנו ואמר לנו שהוא לא יודע למה הגענו, אבל הוא נוסע ליפו, וכשהוא יחזור, נדבר ואולי נעשה יחד תקליט. היו לנו אז שני שירים וחצי והיינו בהלם. אחרי הפגישה הלהקה החליפה אותי. לא הייתי בסיסט מספיק טוב והוחלפתי. בלהקה נשארו חמי, מירו וגולש".

זו בטח חוויה לא פשוטה.

"למעשה פיטרו אותי מהלהקה שלי. לקחתי את זה קשה מאוד, נעלבתי עד עמקי נשמתי".

איך בכל זאת חזרת ללהקה?

"אחרי כמה חודשים הם היו צריכים סולן, לפני שהקליטו את האלבום, ופנו אלי. הייתי כבר בצבא אני זוכר, והיו לנו כמה הופעות בודדות, בינהם גם בתכנית 'תוסס'. קראנו לעצמנו שב"ק ס', ראשי תיבות של "שופים, בופים, קטעים וסחתיינים", זו בעצם תשובה לשאלה 'מה המצב'. הלהקה התחילה להקליט את האלבום, וכשהוא הושלם, איציק לא אהב אותו. התקליט הראשון נגנז ואיציק הביא מישהו שיעשה מיקס מחדש, ועדיין זה לא עבד, אז הוא הביא את המוזיקאי יוסי פיין ואז זה קרה".

אתה זוכר את התחושה?

"כשמתחילים להקליט אלבום, זה נהיה אמיתי, סוג של על גג העולם, זה אשכרה קורה, זה הכי מגניב בעולם. היו לנו כמה הופעות והתחלנו להרגיש שהקהל אוהב את ההופעות ושיש עניין. עשינו את האלבום הראשון. כל השירים היו בדיחות פרטיות שלנו, ההומור שלנו, היינו בעצם חבר'ה שיש להם להקה. היו כמובן עוד אנשים בחבר'ה, לא בלהקה".

למה בחרתם להופיע בשמות אחרים?

"בתיכון המצאנו לעצמנו שמות בדויים. קוראים לי בעצם דני, ועד היום יש אנשים שקוראים לי דני: המשפחה שלי, אשתי, חברים מפעם. כשהלהקה הוקמה נשארתי עם מוקי, זה נשמע מגניב יותר מוקי מאשר דני".

"היה לנו סיבוב הופעות בכל הארץ, ברדיו לא ממש השמיעו אותנו חוץ מ"מכופף הבננות". לא ידעו לאכול את זה, אם זה מגניב או מטומטם, אחלה או רעש. הקהל בגילנו עף על זה בטירוף. פירקנו מקומות, היה כיף אדיר. אחרי שהאלבום יצא, מירו וחמי החליטו לעזוב ולהקים הרכב משלהם, קראו להם 'חלוצי החלל', הם היו פאנק ולא רוק. בתקופה הזו הלהקה לא כל כך עבדה, והייתי צריך להתפרנס. הייתי אחרי צבא, גרתי אצל ההורים ורציתי לעבור לדירה לתל אביב. הלכתי לעבוד בחנות "סופר זאוס" בתחנה המרכזית החדשה. זו הייתה עבודה אמנם, אבל זה היה כיף גדול כי עבדתי במוזיקה. עבדתי שם חצי שנה".

ידעו אז מי אתה?

"מעט מאוד אנשים זיהו אותי, לא היה אינטרנט ומדיה כמו היום".

"התחלנו לחשוב מה עושים עכשיו, איך להביא סולנים אחרים. הכרתי את קוואמי, הוא עבד אז בגלי צה"ל. התיידדנו, והוא המליץ לי על חבר של חבר, נמרוד רשף. הוא אמר שהוא עושה אחלה ראפ והציע לי לבדוק אותו. נמרוד הגיע לאודישן בדירה של חברים בתל אביב. הוא עוד לא היה מוכר, זה היה לפני ערוץ הילדים. הוא עשה ראפ אחרת מאתנו, הוא היה לבוש אחרת, לא התעסקנו בבגדים אז, לא היה לנו סטייל, לא לבשנו בגדים של ראפרים, הוא בא עם כל הלוק, חולצה של טופאק, מכנסיים רחבים, מטפחת על הראש".

מה היה בפגישה הראשונה?

"נגנבנו ממנו, הוא הביא בית לפזמון שנתנו לו וזה היה היסטרי, התחלנו לעבוד יחד ונהיינו שוב להקה. בתקופה הזו כל נושא הכתיבה נהיה עניין. התחלנו לקחת את עצמנו ברצינות, זה לא היה הבדיחות של החבר'ה, הבנו שבהיפ הופ אפשר להכניס את כל העולם התרבותי, ספרים, סרטים. העבודה עם נמרוד הייתה אחד הדברים הכי טובים שקרו לי, הוא האכיל אותי בהמון המון היפ הופ. באתי מהרכבים אולד סקול, הוא בא מהרכבים אחרים, זה פתח לי את הראש. מבחינת ליריקה, היה לי מישהו חדש לעבוד איתו. כל אחד מאתגר את השני, אני הבאתי בית כזה, זה הביא בית לא פחות טוב, התחושה היתה שאנחנו כותבים דברים בסגנון שאף אחד לא כותב, אנחנו ממציאים את זה. את האלבום השני יוסי פיין הפיק והיה לו סאונד יותר פופי, הארד קור. כשהוא יצא, נמרוד היה כוכב בערוץ הילדים וזה עזר, זה היה האלבום היחיד של שב"ק ס' שהושמע ברדיו. הוצאנו שיר אחרי שיר".

מתי הבנת שזה מקצוע לחיים?

"אחרי האלבום הראשון, ידעתי שאני רוצה לעשות מוזיקה, אבל חששתי שלא אצליח, שאולי אני לא מספיק טוב. חשבתי להיות מרצה להיסטוריה, מה שדרך אגב מירו עושה היום. אחרי האלבום השני הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות. הייתי אז בן 22, ופתאום היה תקליט זהב, ופלטינה, אתה מופיע בטלוויזיה, זה קורה ואתה תוך כדי תנועה".

"אחרי הצבא חברים נסעו להודו ואני נסעתי עם חבר לג'מייקה. סיימנו להקליט את האלבום השני, חסכתי כסף מפה ומשם - מהעבודה בחנות, מעבודה כמורה מחליף בבית ספר ביבנה - ונסעתי. בג'מייקה קלטתי שכל אחד הוא בעצם ראפר. זה סטייל טיפה אחר, סוג של ראפ והיפ הופ. פתאום כל אחד יותר טוב ממני, ככה הרגשתי, ורציתי ללמוד ולהבין איך לעשות את זה".

מה זכור לך במיוחד?

"ביום הראשון שהגענו מצאנו חדר אצל משפחה וגרנו איתם. ביום השני הבן של המשפחה, בן 15-16 הזמין אותנו לראות הופעה בעיר. המקום היה נראה כמו חצר אחורית של מתנ"ס, עם מושבים מבטון ובמה. האמן המרכזי היה אנטוני בי, אחד האומנים הכי חמים בג'מייקה. לפני ההופעה עלו כל מיני אמנים מקומיים, וגיליתי שהקהל הוא חלק מהעניין. אם הם אהבו מישהו, הם הראו את זה, אם לא אהבו מישהו, זורקים עליו דברים ומורידים אותו מהבמה. זה היה הלם עבורי. ואז עלה אנטוני בי, והיה לו סופר גרוב מטורף, שואו היסטרי. קיבלתי כאפה. אתה קולט שכמה שאתה חושב שאתה טוב, אתה כלום ושום דבר. זה שיתק אותי בהתחלה, ובהמשך זה הפך להיות מנוע. זה שינה את תפיסת העולם שלי, העשיר את העולמות הרוחניים שלי".

איך זה בא לידי ביטוי במוזיקה שלך?

"זה היה משהו אחר, שם למדתי להכניס לשירים דעות ומחשבות, שזה מגניב ואמיתי להכניס את הדברים שחשובים לך. זו היתה גם ההיכרות שלי עם בוב מארלי. מעבר למוזיקה שדיברה אלי, ריתקה אותי ומשכה אותי, עניין הטקסטים היה מאוד משמעותי, שם פגשתי בפעם הראשונה דרך להעביר מסר אמיתי שהוא גם אישי וגם אנושי שתופס בכל העולם. מוזיקה שלא מחפשת להיות מתחכמת או להתנשא או מניפסטים פוליטיים, אלא פשוט מה שהיא. בוב דילן למשל הוא "אוברייטד" בעיני, יש לו המון שירים נהדרים וטקסטים נהדרים בתחילת הדרך, אבל כשאתה מסתכל על 50 שנות יצירה שלו, זה המון פעמים מניפסטים פוליטיים שגם מלווים במוזיקה שלטעמי לא תמיד מרתקת או מעניינת. אצל מארלי זה מדויק גם לראש וגם ללב. בוב מארלי אמר פעם שאם הוא כתב שיר שילד בן עשר לא יכול להבין, אז הוא פספס. לא בגלל שהוא פשטני, אלא בגלל שזה צריך להיות כל כך ברור וכל כך חד, שצריך שזה יהיה מובן בכל מובן. אצל דילן זה לא ככה. מארלי יכול היה להגיע במשפטים בודדים לאמת טהורה, מזוקקת, עולמית ואנושית. זה בית ספר אדיר בשבילי, היה ועדיין".

איך היתה החזרה לארץ?

"חזרתי לארץ עם ערמות של תקליטים. תוך חודשיים כל החבר'ה שמעו את המוזיקה הזו ונכנסו לזה. במקביל יצא האלבום הבא שלנו, אבל אני כבר בדבר הבא ובעצם כל זה התנקז לאלבום הבא של שב"ק ס'".

"השיר לא בא להנציח דעה פוליטית או לייצג צד פוליטי, אלא הוא אומר שהפוליטיקה מפרידה בינינו. הרעיון שלי היה לעשות הצהרה חברתית-אנושית כדי לחלוק את המחשבות שלי, לא ברמה הפוליטית. אני לא רוצה להיות במקום הזה, המוזיקה והכתיבה שלי לא באים לדבר פוליטיקה, זה לא מעניין אותי להתעסק בפוליטיקה באומנות".

קיבלת לאורך השנים הצעות להצטרף לפוליטיקה?

"פנו אלי כמה פעמים מכמה מפלגות. יום אחד אולי ארצה להתעסק בזה, אבל כרגע זה לא רלוונטי. לא דיברו על להיות חבר כנסת, אבל הציעו לי מכל מיני מקומות לייצג ולהצטרף. אולי יום אחד, אבל לא כרגע".

"ב-2001 הלהקה התפרקה ואני שואל את עצמי מה אני עושה עכשיו. מה, מקים להקה חדשה? פילוני המפיק ואני היינו המנוע של שב"ק ס' ובאופן טבעי המשכנו לכתוב יחד והוצאנו את אלבום הסולו הראשון שלי "שמע ישראל". הבנתי שאני רוצה להמשיך להתעסק במוזיקה. אלו היו שנים קשות, חזרתי לגור אצל ההורים, לא היה כסף אחרי שנים של עבודה, הכל מתפרק. אבל המשכתי לעשות, כנראה שיש לי כוחות. זה מה שהיה לי חשוב, זה מה שרציתי והרגשתי שאני עושה את זה טוב".

"ב-2007 החלטנו לעשות מופע איחוד, והופענו באמפי פארק רעננה. זה היה מדהים ואמרנו שאולי נעשה אלבום. כולם היו באיחוד, כולל מירו. היינו ארבעה סולנים. מסחרית זה היה כישלון מפואר, האלבום לא נמכר, אומנם עשינו הופעות מוצלחות, אבל זה לא קרה. שב"ק ס' היתה עוף מוזר. בינתיים עשיתי אלבום עם הרכב פאנק שלא הצליח. נכנסתי לתקופה ששאלתי את עצמי מי אני מוזיקלית ולאן אני הולך. בעצם עשיתי שני אלבומי סולו שלא הצליחו ובמקביל את הלהקה וכלום לא הצליח".

"אלו היו שנים של להיאבק על מה שאתה ומי שאתה. פירקתי את החבילה עם פילוני והחלטתי להמשיך בעצמי. לקח זמן עד שהבנתי מה ואיך אני רוצה לעשות".

היה לך ברור שאתה ממשיך עם המוזיקה?

"היו לי מחשבות אולי אני צריך לפרוש מהמקצוע, אולי אני לא מספיק טוב, אולי זה לא יצליח יותר, הרבה מחשבות מחורבנות, זה לא שבר אותי. זה כופף אותי אבל לא שבר אותי. הקמתי משפחה בינתיים, יש לי היום שלושה בנים. במקביל המשכתי לכתוב כל הזמן את הטקסטים שלי שהתרחקו מהיפ הופ. איבדתי עניין בהיפ הופ, חיפשתי לעשות דברים חדשים".

"מאחר ולא הייתי מלחין וצברתי שירים, חיפשתי מפיק מוזיקלי, ואז מצאתי את אורי אבני. במשך שנה עבדנו עם השירים שאספתי והקלטנו את "לב חופשי". זו הייתה בועה. לא התייעצתי עם אף אחד, מימנתי בעצמי את כל הפרויקט, לא היה לי חוזה ואף חברת תקליטים לא רצתה לתת לי חוזה. כשהאלבום היה מוכן וגמרנו להציג את השירים והרגשתי שיש לנו משהו מיוחד. אבל אני חייב להגיד שכל פעם כשאני עושה אלבום אני מרגיש ככה וזה לא מעיד על עד כמה זה מצליח".

"הוצאנו את "לב חופשי" ו"ילד של אבא", והם תפסו תאוצה מטורפת, בשלב הזה עוד לפני שזה התפוצץ, אמרתי שאני רוצה להתרכז בדבר שלי, ולא לעבוד בשב"ק ס'. הרגשתי שאני חייב להתרכז במה שאני עושה. אז גם הגיעה הפנייה מ"הכוכב הבא", וסיבוב הופעות שהתחיל ב-2014 ומסתיים עכשיו בעצם, אחר 300-400 הופעות".

נדמה שאתה עובר בין שיאים כל החיים, בין דעיכה וכישלונות מפוארים לבין הישגי ענק.

"מוזיקאים וגם שחקנים שומעים בשנה אחת 'לא' כמו שאדם אחר שומע כל החיים. אין ברירה, אתה חייב להמשיך לעשות. לפעמים הולך ולפעמים לא הולך, ואתה עושה מה שאתה מאמין בו".

מישהו ספציפי שאתה חב לו תודה?

"יש הרבה גורמים שהם חלק מהדבר הזה, מוזיקה נוצרת מתוך שיתופי פעולה, מוזיקליים ואנושיים, יש הרבה גורמים, אבל העניין הוא להמשיך הלאה ולא להתקבע, והאמת? זה קרה בזכותי. לא יכול להצביע על מישהו".

"כשאני עושה משהו, אז הוא הכי טוב שעשיתי. "הולך על מים" זה אלבום שעבדתי עליו הרבה זמן, הרבה אנשים שנותנים ועוזרים".

איזה תכנים יש באלבום שצפוי לצאת בסוף השבוע הקרוב?

"זה בעיקר התמודדות שלי עם עצמי, לאו דווקא בגלל מה שקורה מבחוץ אלא מבפנים. השירים הם המסע שלי לתוך עצמי, להתמודד עם החיים, עם עצמי. אני אדם שונה ממה שהייתי בגיל 20, זה כבר לא אותו הדבר, דברים אחרים חשובים לי, דברים אחרים חשובים לי פחות. יש לי משפחה, עבודה וחיים שאותם אני חי. הניסיון שלי ככותב, כיוצר, לנסות להוציא את זה החוצה ולנסח הכי מדויק זה המאמץ הגדול".

יש לך שגרת כתיבה?

"כל לילה מגיעה השעה שאני בחדר עבודה ואני כותב. יש לילות שלא יוצאת מילה, יכולים לעבור שבועות ולא יוצאת מילה ולהפך. אדם לא יכול לחכות להשראה, אבל כשאתה בכושר כתיבה, ההשראה קרובה אליך. כשהתחלתי לכתוב את החומרים האלה, היה חשש, היו שירים שהצליחו ואתה רוצה שהבאים גם יצליחו. ממש מהר מגיעה ההבנה שאסור לתת לזה להיכנס לעולם וליצירה. אתה אומר - עבד לי משהו, מה עושים כדי לעשות עוד? ואז זה יצא מהסיסטם. יצרתי כי אני יוצר".

מופע ההשקה של אלבומו החדש של מוקי ייערך ב-9 בספטמבר בהאנגר 11 תל אביב