פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קראו את הפרק הראשון של "המוזה" מאת ג'סי ברטון

      אודל בסטיין היא מהגרת מטרינידד שמנסה לפלס את דרכה בלונדון. כשהיא מתחילה לעבוד במכון סקלטון לאמנות, היא נתקלת בציור של אמן צעיר ומבטיח שנעלם בלי להשאיר עקבות. תעלומת הציור סוחפת אותה לתוך רשת סבוכה של סודות והונאות

      יוני
      1967

      לא כולנו זוכים לסוף שאנחנו ראויים לו. רגעים שמשנים מהלך חיים — שיחה עם אדם זר על אונייה, למשל — הם פעמים רבות עניין של מזל בלבד. ובכל זאת, אם אדם כותב מכתב למישהו, או בוחר להתוודות דווקא בפניך, ודאי יש לו סיבה טובה. זה מה שהיא לימדה אותי: המזל בא אל מי שמוכן לקראתו. אל מי שמשחק בכלים שלו.
      כשהגיע יומי היה חם כל כך, עד שבתי השחי שלי שרטטו סהרונים על החולצה שחנות הנעליים סיפקה לכל העובדים. "לא משנה איזה מספר," אמרה האישה ומחתה את פניה בממחטה. כתפי כאבו וקצות אצבעותי גירדו. לטשתי בה עיניים; הזיעה הכהתה את השיער הבהיר שעל מצחה לצבע של עכבר רטוב. החום של לונדון, אין לו לאן לפנות. לא ידעתי אז, אבל האישה הזאת היתה הלקוחה האחרונה שאצטרך לשרת אי-פעם.
      "סליחה?"
      "הרגע אמרתי," נאנחה האישה. "לא משנה איזה מספר."
      שעה הסגירה כמעט הגיעה, ופירוש הדבר שתכף נצטרך לשאוב מהשטיח את כל פירורי העור היבש — ריבת אצבעות, כפי שקראנו לזה. סינתי אמרה תמיד שאפשר לבנות כף רגל שלמה מכל הפתותים האלה, מפלצת שתרקוד ריקוד משלה. היא אהבה את העבודה בנעלי דולסיס, והיא סידרה לי את העבודה שם — אבל בתוך שעה מתחילת המשמרת שלנו כבר ערגתי לקרירות חדרי, למחברותי הזולות, לעיפרון שחיכה ליד המיטה הצרה. "את חייבת להעלות חיוך על הפרצוף, בובה," היתה סינתי לוחשת לי. "תגידי, את חושבת שאת עובדת אצל השכנים שלנו, הבית-לוויות?"

      התחלתי להתרחק לכיוון מחסן המלאי, מקום שנמלטתי אליו לעתים קרובות — כבר הייתי חסינה בפני הריח הדוחה של סוליות גומי. רציתי להיכנס ולצרוח בדממה אל חומת הקופסאות.

      "רגע! היי, רגע," קראה אלי האישה. כשהיתה בטוחה ששמתי לב היא התכופפה, חלצה את הנעל המשופשפת וחשפה כף רגל נטולת אצבעות. אפילו לא אחת. גדם חלק, גוש בשר שנח בתמימות על השטיח הדהוי.

      "את רואה," אמרה בקול מובס וחלצה בניעור את הנעל השנייה, שחשפה מצב זהה. "אני פשוט... ממלאת את הקצוות בניירות, אז לא משנה איזה מספר את מביאה."
      לא שכחתי את המראה המוזר; את האנגלייה שהראתה לי את רגליה נטולות האצבעות. יכול להיות שנגעלתי אז. תמיד אומרים שהצעירים נרתעים מכיעור, שהם לא למדו להסוות את הרתיעה. למעשה לא הייתי צעירה כל כך, בת עשרים ושש. אני לא יודעת מה עשיתי באותו רגע, אבל אני זוכרת שסיפרתי הכול לסינתי בדרך לדירה שחלקנו לא רחוק מפארק קלאפ?הם, ושהיא הריעה בחלחלה עליזה מעצם המחשבה על כפות הרגליים נטולות האצבעות. "מפלצת קצוצת אצבעות!" היא צעקה. "תיזהרי, ד?לי!" ומיד, במעשיות אופטימית, "לפחות היא יכולה לנעול איזה נעל שבא לה."

      אולי האישה ההיא היתה מכשפה שבאה לבשר לי שדרכי עומדת להשתנות. לא נראה לי. אישה אחרת היתה המבשרת. אבל נוכחותה כן נראית לי כמו סיום מקברי לפרק ההוא בחיי. האם זיהתה בי נכות דומה לנכותה? האם התקיימנו היא ואני במרחב שבו האפשרות היחידה היתה למלא את החלל בנייר? אני לא יודעת. קיימת גם אפשרות קלושה מאוד שהיא רק רצתה זוג נעליים חדש. ובכל זאת אני חושבת עליה תמיד כמו על דמות קסומה מהאגדות, כי באותו יום הכול השתנה.

      במרוצת חמש השנים שחלפו מאז שהפלגתי מפורט אוף ספ??יין לאנגליה, פניתי למקומות עבודה רבים ולא קיבלתי שום תשובה. כשהרכבת מסאותהמפטון הזדחלה בשקשוק אל תחנת ווטרלו, סינתי חשבה בטעות שארובות הבתים הן ארובות מפעלים שמבטיחים שפע של עבודה. התברר שזאת היתה הבטחה שקשה למלא. פעמים רבות פנטזתי שאני עוזבת את דולסיס, ופעם ניסיתי להתקבל לעבודה כמגישת תה באחד העיתונים הגדולים. אצלנו בטרינידד, בזכות התואר האקדמי וההערכה העצמית הגבוהה שלי, לא הייתי מעלה בדעתי להגיש תה לנפש חיה, אבל כפי שסינתי אמרה, "צפרדע צולעת וחירשת ושתומת עין היתה יכולה לעשות את העבודה הזאת, אבל לך לא נותנים אותה, או?ד?ל."

      סינתי חברתי, שלמדתי איתה בבית הספר ונסעתי איתה יחד לאנגליה, התאהבה מעל לראש בשני דברים: בנעליים ובארוס שלה, סמואל, שאותו הכירה בכנסייה המקומית שלנו, באחד הרחובות הצדדיים בקלאפהם. סם התגלה כבונוס אדיר, אם מביאים בחשבון שבדרך כלל מילאו את הכנסייה דודות זקנות שסיפרו לנו על הימים הטובים שחלפו ואינם. בזכות ההיכרות איתו לסינתי לא אצה הדרך כמו לי, וזה היה מקור למתח בינינו. אני הכרזתי תכופות שאני לא יכולה לסבול יותר, שאני לא כמוה, וסינתי היתה עונה, "כן, בגלל שאני כזאת סתומה ואת כזאת חכמה?"

      טלפנתי להרבה מאוד מספרים במודעות דרושים שציינו שאין צורך בניסיון קודם, והאנשים נשמעו נחמדים מאוד — וכשהופעתי — הפלא ופלא! המשרה כבר היתה מאוישת. ולמרות זאת, תקראו לזה כסילות, תקראו לזה תביעת זכויות שהושגו בירושה ובנחלה, המשכתי לפנות. הצעת העבודה הטרייה ביותר — והטובה ביותר שנתקלתי בה — היתה כתבנית במכון סק?ל?טון לאמנות, היכל של עמודים ואכסדרות. פעם אפילו ביקרתי שם, בשבת החופשית שהיתה לי אחת לחודש. ביליתי את היום בשיטוט בין החדרים ועברתי מגיינזבורו לשאגאל דרך תחריטים של ויליאם בלייק. ברכבת בחזרה לקלאפהם ילדה נעצה בי עיניים כאילו הייתי ציור בעצמי. אצבעותיה הקטנות הושטו לפנים ומשמשו את תנוכי אוזני, והיא שאלה את אמה, "זה יורד?" אמה לא נזפה בה. נראה לי שהיא ממש רצתה שהתנוך ייתן את התשובה.
      מה, לחינם התווכחתי עם הבנים וסיימתי בהצטיינות את התואר בספרות באוניברסיטה של איי הודו המערבית? לחינם סבלתי צביטה מילדה בקרון רכבת? בטרינידד הקונסוליה הבריטית בעצמה העניקה לי את הפרס הראשון לסטודנטים של חבר העמים הבריטי על השיר שלי "שושנת-עכביש קריבית". סליחה, סינתי, אבל לא היתה לי שום כוונה למדוד נעליים לסינדרלות מיוזעות עד סוף ימי. היו דמעות, כמובן, הן זלגו בעיקר אל הכרית המעוכה שלי. לחץ שאפתנותי התקרש בקרבי, התביישתי בה, אבל היא שהגדירה אותי. רציתי לעשות דברים גדולים, וכבר ריציתי חמש שנות המתנה. בינתיים כתבתי שירי נקמה על מזג האוויר האנגלי ושיקרתי לאמא שלי שלונדון היא גן עדן.

      המכתב היה מונח על שטיחון הכניסה כשסינתי ואני הגענו הביתה. חלצתי את הנעליים ונעמדתי במסדרון דוממת כבול עץ. חותמת הדואר היתה לונדון מערב 1, טבור העולם. האריחים הוויקטוריאניים תחת רגלי היחפות היו קרים, ואצבעות רגלי התקפלו על החום והכחול. תחבתי אצבע אחת מתחת לדש המעטפה והרמתי אותו כמו עלה שבור. נייר המכתבים היה של מכון סקלטון.
      "מה?" אמרה סינתי. לא השבתי. ציפורן אחת התחפרה בתבליט הפרחוני בטפט של בעל הבית, כשקראתי עד הסוף בתדהמה.

      מכון סקלטון
      כיכר סקלטון,
      לונדון, מערב 1
      16 ביוני 1967
      שלום מיס בסטיין
      תודה על מכתב הפנייה ועל קורות החיים ששלחת לנו.
      כל אחד מאיתנו מקווה להצטיין במידת האפשר בנסיבות שמזמנים לנו חיינו, יהיו אשר יהיו. ברור כשמש שאת צעירה ברוכת כישרונות ועתירת יתרונות. אי-לכך אני שמחה להזמינך לשבוע ניסיון למשרת הכתבנית.
      יש הרבה מה ללמוד, ואת הרוב עלינו ללמוד בעצמנו. אם ההסדר הזה מתאים לך, אנא הודיעיני במכתב חוזר אם את מקבלת את ההצעה, ונמשיך משם. המשכורת ההתחלתית היא 10 פאונד לשבוע.
      בברכה,
      מרג'ורי קוויק

      עשרה פאונד לשבוע. בדולסיס השתכרתי רק שישה. ארבעה פאונד זה הבדל עצום, אבל זה לא היה הכסף בכלל. העניין היה שהתקרבתי בצעד אחד אל התרבות, אל ההיסטוריה, אל האמנות — שהן הדברים החשובים, כך לימדו אותי. החתימה היתה בדיו שחורה ועבה, והאותיות הרישיות של השם הפרטי ושם המשפחה היו יומרניות, כמעט איטלקיות בגנדורן. המכתב הדיף ניחוח קלוש של בושם מיוחד. הוא היה קצת מקופל בפינות, כאילו המרג'ורי קוויק הזאת השאירה אותו בתיקה כמה ימים עד שהחליטה סוף-סוף לשלוח אותו בדואר.
      שלום חנות נעליים, שלום עבודת פרך. "התקבלתי," לחשתי לחברתי. "הם רוצים אותי. בחיי שהתקבלתי."
      סינתי צווחה ותפסה אותי בזרועותיה. "יש!"

      פלטתי יפחה. "הצלחת. הצלחת," היא המשיכה, ואני שאפתי את צווארה. הוא הריח כמו אוויר אחרי רעמים בפורט אוף ספיין. היא לקחה את המכתב ואמרה, "איזה מין שם זה, מרג'ורי קוויק?"

      שמחתי כל כך עד שלא הייתי מסוגלת לענות. תנעצי את הציפורן בקיר הזה, אודל ב??סטי?ין, תקרעי את פרח הנייר. אבל אני תוהה, לאור השתלשלות העניינים, לאור הקשיים שנקלעת אליהם, האם היית עושה זאת שוב? האם היית מתייצבת במכון סקלטון ביום שני, שלושה ביולי 1967, האם היית נעמדת שם בשעה שמונה עשרים וחמש בבוקר, מסדרת את הכובע החדש שלך, מפתלת את כפות רגלייך בחוסר מנוחה בתוך נעלי הדולסיס שלך, כדי לעבוד תמורת עשרה פאונד לשבוע אצל אישה בשם מרג'ורי קוויק?

      התשובה היא כן. כי הייתי אודל, וקוויק היתה קוויק. ומי שחושב שיש לו דרך אחרת הוא שוטה.