טוסיק טוסיק תרדוף

יש כמה סיבות ללכת לראות את "המזכירה". כמו למשל העלילה המקורית שלו, ההנאה הבלתי מבוטלת לראות אנשים מסוימים מתפתלים בכסאותיהם באי נוחות ואנשים אחרים ממש לא עומדים בזה ויוצאים באמצע מהאולם (אם כי מוכרחים להודות שסצינות מסוימות, ודווקא לא העסיסיות שבהן, נוטות להיות ארוכות מדי וקצת משמימות, אז יכול להיות שהם סתם הלכו כי היה משעמם), והסקרנות הטבעית לראות כל סרט שזכה בפסטיבל "סאנדאנס".

אבל הסיבה הטובה ביותר ללכת לסרט היא מגי גילנהאל. הפעם הראשונה שהבחנתי בגילנהאל היתה כשלוהקה לתפקיד הקטנטן של רייבן – אחת מחבורת קולנועני הגרילה של סטיבן דורף ב"ססיל בי דמנטד" של ג'ון ווטרז. מאז היא שיחקה לצד דרו ברימור ב"הבחורים בחיי", ולצד אחיה, ג'ייק גילנהאל, בסרט הוידאו-קאלט בכיכובו, "דוני דארקו". בקרוב, אגב, נראה אותה גם בסרט החדש של ספייק ג'ונס, “Adaptation”, אם כי המיקום שלה ברשימת השחקנים מרמז שככל הנראה מדובר שוב בתפקיד קטנטן.

תפקיד המזכירה ב"המזכירה" הוא התפקיד הראשי הראשון שלה, ואותו היא מגלמת - עם יד על הלב - בצורה מושלמת. גילנהאל היא לי הולווי, בחורה חמודה אך מעורערת שמשתחררת ממוסד לחולי נפש ומחליטה בפעם הראשונה בחייה ללכת לעבוד. כנראה שהגורל עובד לטובתה, שכן הפלא ופלא – כבר בעבודה הראשונה שלה נופלת לי המאזוכיסטית, שחותכת את עצמה ומתעללת בעצמה בקביעות מתחילת גיל ההתבגרות, על בוס סאדיסט. את הבוס שלה, עורך הדין אי אדוארד גריי, מגלם ג'יימס ספיידר בתפקיד שתפור עליו, כאילו התיכוניסט המניאק ששיחק באייטיז ב"יפה בוורוד" וב”Less Than Zero” גדל ונהיה עורך הדין גריי, וזה עוד לפני שבכלל נכנסים לעסקי "סקס, שקרים ווידאוטייפ". עו"ד גריי רגיל להתעלל במזכירות שלו (כשהולווי באה לראיון עבודה היא רואה את המזכירה הקודמת בורחת בבכי), אבל הוא מעולם לא מצא אחת שכל כך אוהבת את זה.

את ההתעללות שלו הוא מתחיל בקטנות, כמו כל בוס קשוח. בהתחלה הוא נוזף בה על טעויות דפוס, על לבוש רשלני, על הקול החלוש בו היא עונה לטלפון. בהדרגה מתפתח הקשר ביניהם למערכת יחסים סאדו-מאזוכיסטית לפי הספר, שהיא מענגת מבחינתם, משחררת מבחינתה, מעוררת רגשות אשם מבחינתו, חולנית מבחינת הקונבנציות המקובלות ומשעשעת מאוד מבחינת הצופים בקהל (חוץ מאלה המשתייכים לאחת הקטגוריות האחרות).

תמיד אמרו לנו שהפכים נמשכים זה לזה, ו"המזכירה" הולך עם המיתוס הזה עד הסוף, תוך בחינה מחודשת של כמה נושאים כמו כאב וריפוי, שליטה וכניעה והקשר שבין מין, כוח ואהבה, ללא הגישה חמורת הסבר של סרטים כמו "המורה לפסנתר". למרות שהסיפור הקצר של מרי גייטסקיל עליו מבוסס התסריט לא ממש משך לכיוון הזה, "המזכירה" הוא כמעט קומדיה רומנטית, רק עם קצת יותר מכות בטוסיק ממה שמקובל.