תקופת המעבר מהאייטיז לניינטיז בתעשיית הבידור האמריקאית לוותה בהרבה נונסנס. לא מדובר רק בנונסנס ברמת ההומור, אלא בחוסר היגיון גם ברמת היצירה. הדגש אז הושם יותר על התנהגות השחקנים ועל אימפרוביזציות ופחות על חוטי העלילה. המגמה, שבלטה במיוחד בסיטקום "נשואים פלוס", הוקצנה מאוחר יותר עם "סיינפלד", סדרה שהייתה כלשונם של לארי דיוויד וג'רי סיינפלד עצמם, "Show about nothing".
גם כריס ווינק, מאט גולדמן ופיל סטנטון לא חשבו באותה תקופה שיש משמעות מיוחדת לנראטיב, הם פשוט רצו לחגוג את סוף האייטיז. שלושת הגברים הצעירים יצאו במופעי רחוב כשפניהם צבועים בכחול. ב-1991, לאחר שלוש שנים של הופעות חובבניות התגלה הטריו, שכינה את עצמו בשם "Blue Man Group", על ידי MTV, ומשם נסק ל-26 שנים של הצלחה משגשגת ברחבי ארצות הברית. בראשית השנה שעברה הוציאה הקבוצה לסבב הופעות עולמי הרכב שהחל בסינגפור, והגיע כעת לביקור בן כמעט שלושה שבועות בהיכל התרבות בתל אביב.
"מה לעזאזל הקטע של הבלו מן גרופ?" שאל בזמנו הומר באחד הפרקים של ה"סימפסונס", שמאוחר יותר הקדישו לקבוצה קטע באחד הפתיחים של התוכנית. ובאמת, ההופעה הכחולה הזאת היא משהו שקשה להסביר. יש בה מיקס של מוזיקת רוק, פנטומימה, ספקטקל חייזרי של צבע וסאונד ו-וידאו ארט משובח, וכל זה עטוף ברוטב כבד של פסיכדליה שנועדה בעיקר לדפוק את המוח. זה תמהיל שמזכיר קצת מסעדת מהגרים באירופה, כזאת שמגישה הכול מהכול בלי מכנה משותף. כך שעל השאלה 'מה בעצם יש שם' קשה מאוד לענות. יש הרבה, אבל גם אין כלום. זו נראית כמו מסיבת סיום אחת גדולה, פתלתלה, חסרת צורה ובעיקר שמחה. בשורה התחתונה בהופעת הבכורה בהיכל התרבות הקהל נהנה.
לפני כ-15 שנה נכחתי בהופעה של הבלו מן גרופ בבוסטון. ההייפ בארצות הברית היה גבוה וכבר אז נערמו הרפרנסים הטלוויזיוניים והתרבותיים סביבם (היום עוד יותר, עם אין ספור הומאז'ים לתיפוף המוכר עם מזרקות הצבע). אז האירוע הזה שעמם אותי למוות. הוא נראה טרחני, חפרני ומייגע. שוב ושוב עלתה השאלה "מה לעזאזל הקטע?"
בדיעבד, בעקבות החוויה המצוינת אמש, כנראה שפשוט לא הבנתי. הכול מסתכם בציפיות. כשאתה הולך להופעה, המוח שלך מתכוונן אוטומטית לגלות סיפור מסוג כלשהו וזה מה שקרה. אלא שבהופעה של הבלו מן גרופ אין סיפור, אתה צריך פשוט להיות שם בלי לנסות להבין. בכל שניה משהו משתנה ללא שום חיבור לתמונה הקודמת. פה הם מנגנים על צינורות ביוב, שם הם זורקים סוכריות מרשמלו אחד לפה של השני וגם לקהל. פה הם מקישים על סמארטפונים מוזרים, שם הם מעלים בחורה צעירה לבמה, לרצף אירועים ביזארי שמסתיים בסעודה חולנית של החטיף הדוחה "טווינקיז". זה מבולגן, זה פסיכי וזה בעיקר כיף.
נדמה שמה שהופך את המופע הזה למרשים וכזה שעושה טוב על הלב הם לא הפעלולים הווקאליים והוויזואליים, אלא האינטראקציה עם הקהל. זו לא רק אינטראקציה מאולצת וכפייתית של העלאת אנשים אל הבמה (אם כי גם את זה, כאמור, הם עשו מצוין), אלא שיתוף מלא של כלל הנוכחים בחוויה. השלישייה שעל הבמה מגיבה לכל שיעול, עיטוש או צחוק פרוע שמגיע מפינות האולם. הם עושים זאת בטבעיות, מפעילים בתנועות ידיים וגורמים לכולם לחוש שהם חלק בהצגה הזאת.
אומרים על כלבים שהם חיים את הרגע. אין להם תחושת זמן ולכן לא באמת אכפת להם מה קרה אתמול ומה יהיה מחר - מה שקורה ממש עכשיו הוא שנחשב. ב"בלו מן גרופ" תחוו, בתקווה, תחושה דומה. אל תגיעו לספקטקל הזה דרוכים, רק בואו תחת ההרגשה שאתם רוצים להעביר, עם או בלי ילדיכם, ערב קיצי נעים. אם זה מה שיקרה, מובטחות לכם 90 דקות של הנאה.
