אם יש צדק בעולם, האלבום החדש של מנצ'סטר אורקסטרה יהפוך ללהיט

ככה הולכים להיראות החודשיים הקרובים בכל מה שקשור לאלבומים חדשים:

25.8 - דה וור און דראגז וקווינז אוף דה סטונאייג'.
1.9 - אל סי די סאונדסיסטם.
8.9 - הנשיונל.
15.9 - פו פייטרז.
22.9 - הקילרז.
6.10 - ליאם גאלאגר.

מלהיב ומלחיץ כאחד.

וזה לא שההווה נטול ריגושים. את הוואקום שחפרו ארקייד פייר ממלאים עד גדותיו, ואז עוד קצת, מנצ'סטר אורקסטרה עם האלבום החדש שלהם "A Black Mile to the Surface". קשה לי להפריז בתיאור אהבתי אליו: הוא אלבום נפלא, סוחף, סינמטי, מעיף, ואני מאחל לעצמי שהאלבומים שאני כל כך מחכה להם - הנשיונל ודה וור און דראגז - יצליחו לטפל בי כמו החמישי של הלהקה, שממש אין לה קשר למנצ'סטר אלא מגיעה מאטלנטה, ג'ורג'יה. כן, האלבום הזה לא חף ממיינסטרימיות וההמנונים שלו עלולים להעלות בראשכם שמות כמו קולדפליי וממפורד אנד סאנס, הוא נוצץ ומופק לעילא, אבל לי הוא מרגיש כמו חיבור מבורך בין באנד אוף הורסס לסילברסאן פיקאפס לסיגור רוס. כך או כך, אם יש צדק האלבום הזה צריך להיות להיט, כאן ובעולם - יש לו את כל המרכיבים להיות כזה.

אנדי הול וקולו מתחברים בצורה מושלמת לשירים על משפחה והורות ויחסים וחיים בניכור שאופטימיות בסופם. המוזיקה מלאה שכבות וטקסטורות וכל שיר פה הוא יצירה קטנה ומדויקת: זה מתחיל עם "The Maze" - על בתו של הול; ממשיך עם השיר האהוב עלי כרגע "The Gold" ("לא באמת יכולתי לאהוב אותך יותר, הפכת להיות התקרה שלי") וחודר עמוק עם "The Alien" הפוצע, שכל אחד ימצא בו משמעות אחרת - זה יכול להיות גיבור טראגי, ילד שונה שסבל מילדות קשה והפך למבוגר שונה שרוצה לסיים את חייו, וגם על משפחה ועל ההשפעה שלה על כולנו. "The Parts" הוא שיר אהבה מופלא של הול לאשתו ("רציתי להכיר כל חלק בך"), ו-"The Silence" הוא סיום מפואר לחמישים דקות מטלטלות, שכוללות כמה מהשירים הכי יפים של השנה עד כה. מנצ'סטר אורקסטרה משתמשים כאן לא מעט במוטיב המכרה, וברצון לעלות בחזרה מעל לפני השטח, אור השמש וההבטחה למחר טוב יותר מנצחים את הבהלה לזהב. והאלבום הזה הוא המנצח הגדול של הרגע.

זה הולך להיות דרבי אישי קשה מאד מבחינתי: שנה שבה תוך פחות מחודש, שתי הלהקות שאני הכי אוהב בשנים האחרונות (שני האלבומים האחרונים של שתיהן היו אלבומי השנה שלי) מוציאות אלבומים חדשים, ובינתיים כל סינגל שאדם גרנדוסיל ודה וור און דראגז שלו שחררו עד כה היה בינגו. זה אולי נשמע דומה בכל פעם מחדש, אבל האיש הוא הקוסם הגדול של תחיית האייטיז, ולא בטוח שהוא בכלל מסוגל לכתוב שיר רע. ייסורי הנפש, רגשנות, רומנטיקה, מלנכוליה מלטפת. הנה עוד מנה מכל היופי הזה.

אמרתי דרבי, והנה אתמול הנשיונל החליטו שלא להפקיר את המגרש והוציאו עוד שיר מהאלבום החדש שלהם, "Sleep Well Beast". ואני כבר חוזר על עצמי, אבל זה המצב: מאט ברנינגר הוא משורר גאון והחברים שלו עוטפים אותו במוזיקה מהפנטת וכולם ביחד הופכים אותי לשלולית. זה היתרון העיקרי שלהם על דה וור און דראגז - גיוון וטקסטים משמעותיים יותר. קארין בחנות המשקאות - אני לא יכול לחכות לראות אותך.

והקילרז, האם הם כבר נופלים בקטגוריית הגילטי פלז'ר? לא מן הנמנע, ואם כן - מצאו אותי אשם. שיר שני מ-"Wonderful Wonderful", האלבום החדש של ברנדון פלאוורז וחבורתו, והוא חזק על ריפיט. הנה הוא בהופעה מיוחדת אצל ג'ימי קימל.

לקריסט נובוסליץ', ההוא מנירוונה, יש להקה חדשה, "ענקים בעצים" שמה, ובלב המוזיקה שלה שמירה על הטבע ופוליטיקה סביבתית. הנה שיר חדש שלהם, הוא יפה, ותלכו לתגובות לקליפ ביוטיוב, שם הבסיסט האגדי מתדיין עם המגיבים.

גם לפיטר באק מ-REM יש להקה חדשה, סוג של סופרגרופ שכוללת מלבדו גם את קורין טאקר מסלייטר קיני, והחודש הם מוציאים את אלבום הבכורה שלהם, "Invitation". אי אפשר להגיד שהשיר הזה לא היה יושב בול על מייקל סטייפ.

"Harmlessness", האלבום הקודם של "העולם הוא מקום יפהפה ואני כבר לא פוחד למות", כיכב ברשימות הסיכום של 2015, וב-25 בספטמבר תוציא חבורת האימו מקונטיקט אלבום שלישי בשם "Always Foreign". זה השיר הראשון מתוכו, פופ גיטרות במיטבו.

השיר האחרון של וויזר הוא לא מרגעי השיא שלהם, אבל הקליפ שלו - שיא גם שיא. כולו מחווה מושלמת לקליפ של גאנז אנ' רוזס ל-"Paradise City", כולל כמובן ריברס קואמו בתור אקסל רוז.

הנה איש מיי מורנינג ג'אקט, קרל ברומל, עושה את "The Golden Age" הנהדר של בק, במקור מתוך אחד מאלבומי הפרידה הכי גדולים בכל הזמנים, "Sea Change".

והנה מוטורהד ולמי קילמיסטר תנצב"ה עושים את "Heroes" של דיוויד בואי, והגרסה המעולה הזאת מופיעה באלבום קאברים של הלהקה שייצא בחודש הבא. הקליפ מרגש.

"אוזארק" של נטפליקס היא הסדרה הטובה של הרגע, ולמרות שהפסקול שלה דל יחסית, לא יותר משניים שלושה שירים בפרק, הוא מדויק. למשל "Decks Dark" של רדיוהד או "Nobody Speak" של די.ג'יי שאדו וראן דה ג'ולז.

דף לפארד האנגלים היו על גג העולם בשנות השמונים, מכרו מאז יותר ממאה מיליון חתיכות מהאלבומים שלהם ועדיין סוג של בועטים כיום. בשבוע שעבר חגג אלבומם המצליח ביותר,,"Hysteria" יום הולדת שלושים. מעבר לאהבתי הגדולה לאלבום הזה, שכולל את אחת מבלדות הפוסי-מטאל הגדולות בהיסטוריה - "Love Bites" כמובן - ועוד מלא שירים אדירים, יש לו גם סיפור: מתופף הלהקה ריק אלן הצטרף אליה בגיל 15 והיה חלק בלתי נפרד מהפיכתה לאחת מהלהקות המצליחות והפופולריות באנגליה ובמקביל גם בארה"ב. אבל ב-31 בדצמבר 1984 הוא איבד שליטה על המכונית שלו בזמן שנסע עם חברתו באזור שפילד, התנגש בקיר והועף החוצה מהחלון. בגלל שחגורת הבטיחות שלו לא ישבה נכון, היד השמאלית נקטעה בכתף, ולמרות שבהתחלה הרופאים הצליחו לחבר אותה, זיהום גרם לכך שהם נאלצו לקטוע אותה שוב.


מתופף בלהקת רוק מצליחה שמאבד את ידו? הביתה, לא? אז לא. בתמיכת חבריו וקולגות, ובעזרת חברת סימונס שייצרה לו מערכת תופים ייעודית עם פדלים אלקטרוניים, שאפשרה לו להשתמש יותר ברגליו ולפצות על היעדר יד ימין, אלן חזר בגדול ללהקה, ועשה את הבכורה המחודשת שלו בפסטיבל הענק "Monsters of Rock" ב-1986. הוא עדיין מתופף עם הלהקה עד היום.