נושאים חמים

"המדינה שלנו מחסלת מיד את מי ששם לה אצבע בעין": מותם של זמרי המחאה

הפחד לפרנסה, השאיפה לחיבוק המיינסטרים ואפקט גלגלצ, כל אלו בצירוף האווירה ברחוב הישראלי, גורמים לאמנים להתרחק מביקורת כמו מאש. "בימים אלה, מי שלא תומך בממשלה, הפרנסה שלו בסכנה", הם אומרים

אביב גפן מתוך "דור מזוין" (צילום מסך)
פעם זה היה שיר מחאה, היום זאת עובדה. אביב גפן מתוך "דור מזוין" (צילום מסך)

"תביא מעדר וקלשון / הולכים להרוס את הכנסת / נשתול זרעים מסיני / עץ זיתים מדמשק"
(מתוך "להרוס את הכנסת", הפוסי של לוסי, 2016)


אם הראל סקעת היה שר את הפוסט שבו קרא לצעירים להשתמט מצה"ל ולהפסיק לשלם מסים (בתגובה להחלטת המדינה שלא לאפשר לבני זוג מאותו מין לאמץ ילד בישראל), הוא היה אמן הפאנק הפרוע והקיצוני ביותר בארץ כיום. זה עשוי להישמע אבסורדי - בכל זאת, מדובר בהראל סקעת, אמן הבלדות המסורק והרחוץ ביותר בארץ - אבל אולי דווקא בגלל זה המחאה שלו חזקה ומשמעותית יותר מזו של, נאמר, להקת הפוסי של לוסי, בשירה "להרוס את הכנסת" (שיר מצוין, בלי קשר).

מחאה שמקורה בלב לבו של המיינסטרים, שאינה זקוקה לתכסיסים ולתחבולות בניסיון לכבוש את אוזני העם ושהאפקט שלה מורגש בטווח המיידי, ובקרב קהל גדול ורב, היא עדות לקיומו של חופש ביטוי תקין במדינה דמוקרטית. כלומר, לחופש ביטוי שגם זוכה לביטוי. מחאות כאלה, הפוכות, שמונחתות על העם מלמעלה, נדירות למדי בישראל. במיוחד היום, כשאנשים שיש להם מה להפסיד - למשל, אמנים/סלבז עסוקים כמו הראל סקעת - לרוב לא יסכנו את פרנסתם רק כדי להגיד את מה שלבם דורש מהם להגיד.

הראל סקעת בהפגנת קהילת הלהט"ב במחאה על עמדת המדינה לגבי אימוץ, תל אביב, 20 ביולי 2017 (מגד גוזני)
מהאמנים הבולטים האחרונים שהעז לצאת נגד הקונצנזוס. הראל סקעת (צילום: מגד גוזני)

זה לא סוד שהימים הם ימים רגישים, עדינים, שבריריים. הקיטוב הפוליטי והחברתי בארץ חסר תקדים. צריך להרכין ראש, להתאפק, לחכות עם הצעקות לימים אחרים, שכן אחרת עלולה לפרוץ מלחמת אחים. זה הווייב, זו הרוח. נכון, קשה פה, לעתים בלתי נסבל, אבל יאללה, אין עוד קיץ כזה במדינה אחרת, החיים שלנו תותים, ובכל מקרה - כמו הקינלי, כמו הטכנו, כמו הקרוקס - גם זה יעבור.

תופעת הצנזורה העצמית - הן זו המודעת והן זו התת-מודעת - מעולם לא הייתה מורגשת יותר באזורי המיינסטרים של המוזיקה הישראלית. אמנים מראש לא נכנסים היום למקומות שעשויים לגרום למתקפה עליהם ברשתות החברתיות, להחרמתם בתחנות רדיו ולסירוב של רשויות מקומיות לאפשר להם להופיע בתחומן - מה שבסופו של דבר יפגע אנושות ביכולת הכלכלית שלהם, המוגבלת מאוד ממילא. אין להם את הלוקסוס הזה.


פלוגת אלון של חטיבת השריון במלחמת שלום הגליל (דובר צה"ל , באדיבות דובר צה"ל)
פעם, המחאות נולדו במילואים. טנקים של חטיבת השיריון במלחמת שלום הגליל (צילום: באדיבות דובר צה"ל)

"רק לשטוף ת'גוף מכל הזוהמה / לצחצח ת'שיניים זה כבר לוקסוס" (מתוך "לוקסוס", רייסקינדר, 2014)

בשנת 1983, עם תום מלחמת לבנון הראשונה, האווירה כאן הייתה אחרת, קצת פחות פרנואידית. אמנים, גם ידועים ומצליחים, פחות היססו לבטא מסרים לא פופולריים - ואפילו חתרניים. המקרה של להקת תיסלם ו"חצבים פורחים" - שיר שנולד בשיתוף פעולה מסחרי עם קרן חיסכון לנוער של בנק לאומי (מועדון "חצב") ועסק בתוצאות הטרגיות של המלחמה, תוך תיאור הארץ כזרועת קברים שמיוצגים על ידי "חצבים". השיר, שכתב יאיר ניצני, לא רק נתמך בידי בנק גדול ומכובד בישראל - הוא גם היה להיט ענק ושהה במשך שבועיים במצעד הפזמונים השבועי של רשת ג'. במובנים רבים, הממסד נתן למחאה ההיא יד. קשה לראות את זה קורה היום.

"עוצמות הכעס, השנאה, חוסר פרגון וחוסר הסבלנות רק הולכים ומחריפים כאן עם הזמן", אומר דני בסן, סולן תיסלם. "יש כאן אווירה של פחד - וזה מאוד החמיר עם
השנים. כל הדו שיח פה הפך לדו שיח של חירשים. אף אחד לא שומע את האחר ואין אפשרות לנהל דיאלוג פורה. עכשיו, בגלל שזה המצב, אמן יכול לשרוף את עצמו מאוד בקלות. אם אתה מתפרנס מהדבר הזה, אתה באמת יכול להיפגע. אתה לא איזה זמר אמריקאי עם פוטנציאל מעריצים של מיליונים".

ובשנת 1983, כש"חצבים פורחים" יצא, זה לא היה ככה?

"המתח תמיד היה, אבל הוא מאוד החריף. מה שקרה שם זה שבנק לאומי היו ספונסרים שלנו והיינו חייבים לעשות בשבילם שיר על חצבים, אבל בגלל שבדיוק חזרנו ממילואים בלבנון לא ממש התחשק לנו לשיר משהו נחמד ושמח, אז נתנו להם שיר על חצבים, כמו שהם ביקשו, רק עם המסר שרצינו להעביר".

להקת תיסלם (יח"צ , אריאל ואן סטארטן)
"גם היום, צריכים מלך". בסן וחבריו לתיסלם (צילום: אריאל ואן סטארטן)

דני בסן ותיסלם לא עצרו שם. שמונה שנים אחר כך, הם הוציאו את הסינגל "פרצופה של המדינה", שתיאר את העסקנות, את הסיאוב ואת הריקבון בפוליטיקה הישראלית נוכח "התרגיל המסריח" של אריה דרעי ושמעון פרס (שהפיל את ממשלת האחדות), וב-1985 שחרר בסן, במסגרת אלבום הבכורה שלו, את שיר המחאה נגד הצביעות בתעשיית הבידור, "ככלות הקול והתמונה" (מלים: יענקל'ה רוטבליט), ובאלבום הופיע גם השיר "תהיה לנו מלך" (כנ"ל). את השיר הלחין מאיר בנאי ובסן הקליט אותו לאחרונה מחדש, בהקדשה לחברו. "השיר הזה בעצם מראה שאנחנו אנשים קטנים שלמדו לא לפתוח את הפה עוד באמצע שנות השמונים, כששרון היה שר ביטחון", אומר בסן, "גם היום, אנחנו עדיין צריכים מלך אבל אף אחד לא צועק את זה. בזמנו, לא קמה צעקה, אבל אולי גם לא היו את האמצעים לצעוק. היום יש".

וגם היום בסן צועק, גם אם בשקט יחסי, יחד עם אדם גורליצקי בדואט "מגדלים", הכולל את המילים המרגיזות, במובן הטוב של המילה: "חושב על כל מי שהגיע לשנות / ואיך הכל כאילו שנשכח ברגע / שהשקרן פתאום מחזיק את המושכות / אז אתה תכתוב על אהבה ועל שלכת / ואף מילה על אנשים מתפוררים".

"בקליפ של השיר, בדיוק ברגע שנשמעת השורה 'שהשקרן פתאום מחזיק את המושכות', רואים ואן שעובר בכביש עם כרזה ענקית של ביבי ולבני", אומר גורליצקי - אקטיביסט מוזיקלי ותיק, שבאלבומו האחרון יושבים גם טקסטים הרבה-הרבה יותר חריפים ונוקבים מזה של "מגדלים". "מה אני אגיד לך? הלוואי שכל השירים שלי היו עוברים פלייליסט בגלגלצ - אבל גם העובדה שהשיר הזה עבר היא ניצחון גדול בשבילי. אני לא יכול להתלונן. מצד שני, אני גם לא איזה אמן איי ליסט שיש לו מה להפסיד - ואני לא יודע איך הייתי מתנהג אם הייתי אחד כזה, כך שאני לא ממש יכול להאשים אותם. המדינה שלנו הרי מחסלת מיד את מי ששם לה אצבע בעין".

מי זה "אותם"?

"שמעת את השיר שאביב גפן הוציא עכשיו - 'הללויה'? זה לא שיר מחאה. זה סימן של הסירוס. ואם אחד כמו אביב - שהביע מחאה מאוד קיצונית בניינטיז - עושה את זה עכשיו, זה מבאס. הרי הוא עוד אחד האמיצים".


"הרוח והנפש, העצמאות, היופי, החוכמה, עושר התרבות, כל אלו שעשוני בצדק אור לגויים / אבל מאז הנס ששת הימים האגרוף שלי הפך כל כך אלים / רואים שמבחוץ אני חושך ליהודים"
(מתוך "לחיות", שרון מולדאבי, 2017).

ובכל זאת, קצת פרופורציות: הרדיו המיינסטרימי בארץ, לזכותו ייאמר, לא מתעלם לחלוטין מהרחש הציבורי שלא בהכרח נוח לשלטונות. אפשר לשמוע שם, למשל, את טונה מרפרפ "על החומר שיריתם במט"ח / המקצועות שלא שונו מהפלמ"ח / הכסת"ח על גבי כסת"ח / כך למדנו בעיקר איך לצבור חובות / להסתדר על המדף ולקוות" (מתוך י"א 2"); את זאב נחמה "עולה בשביל אל הר הבית" (מתוך "בטוח" של אתניקס); את הדג נחש מסמפלים את "עוד יהיה טוב בארץ ישראל" לצד משפטים כמו "דורשים נאמנות ושוויון חובות / מאנשים חסרי תקווה עם ביוב ברחובות"; ואת חנן בן ארי מסביר ש"אם הכול גלוי וידוע מראש, קלישאות-קלישאות / לא ניתן למציאות להפריע לנו לראות / שכל מזרחי מקופח, כל חילוני הוא כופר מלוכלך / כל הנשים למטבח וכל הרוסים הרוסים על סטאלין" (מתוך "ויקיפדיה").

ניתן גם, כמובן, לזקוף לזכות הרדיו את העובדה שהמחאה הרדיקלית לא בהכרח נדחית על בסיס רקע פוליטי: גם השירים ה"קשים" של עמיר בניון ("אני אחיך", "לא כחול ולא לבן") ושל אריאל זילבר ("יהודי לא מגרש יהודי") נעדרים משם. הבעיה, אפוא, אולי לא נוגעת רק לרדיו, ובכלל לתקשורת, אלא גם לאמנים המקומיים עצמם: אולי גם הם לא מספיק מוצלחים/מתוחכמים/עירומים כדי להעביר את מסריהם באופן יעיל אל ההמונים.

איך שלא יהיה, התוצאה היא אחת: המחץ המחאתי במרחב המרכזי של המוזיקה הישראלית מתון עד קל, במקרה הטוב. המון זמן לא נשמע כאן המנון מהדהד שגרם להמון אנשים לחשוב ביחד, כפי שעשו לאורך השנים - אם לציין כמה דוגמאות בולטות מיני רבות - "מחכים למשיח" (שלום חנוך, 1985), "ילדים זה שמחה" (הברירה הטבעית), "אל תדליקו לי נר" (הקליק), המחזמר "מאמי", "איזו מדינה" (אלי לוזון), "חד גדיא" (חווה אלברשטיין), "אין לי ארץ אחרת" (קורין אלאל), "בתוך נייר עיתון" (טיפקס), "ארץ חדשה" (שלמה ארצי), "אלה" (דפנה ארמוני), "ילדים של חורף 73'" (להקת חינוך מיוחד) וכמובן, "שיר לשלום" (להקת הנח"ל).

טונה (מערכת וואלה! NEWS , נאור צוקי)
מילים שלא נוחות לשלטונות. טונה (צילום: נאור צוקי)

כשהמוזיקאי, המבקר והמרצה למוזיקה שרון מולדאבי כתב את "לחיות" הוא ידע היטב מהם הסיכויים ששיר המחאה הנוקב שלו על מה שקרה לעמנו מאז מלחמת ששת הימים יהפוך ללהיט בישראל 2017 (אפס). "הוצאתי את השיר הזה כאקט אזרחי, לא קרייריסטי", הוא אומר, "עשיתי את זה כי אני מאמין שכל אחד צריך לעשות משהו - וזה מה שאני יכול. לצערי, אני לא מתפרנס ממוזיקה אבל לשמחתי אני יכול הוציא שירים כאלה. אני אומר לך בכנות: אין לי ספק שאם הייתי תלוי בוועדי עובדים וברשויות מקומיות לא בטוח שהייתי מרשה לעצמי להוציא את השיר הזה. לא כאדם שצריך לפרנס משפחה. אני יודע מחברים שלי, שהם כן מוזיקאים פעילים שמתפרנסים מזה, שיש כאן השתקה ושהם באמת חוששים למחות - ובצדק. בימים האלה, מי שלא תומך בממשלה, הפרנסה שלו בסכנה. המדינה מכניסה לאמנים שלה בוקס בבטן".

אז אתה תומך באמנים האלה, שמפחדים?

"אם היית מראיין אותי לפני כמה שנים, יכול להיות שהייתי מתבטא בחריפות נגד האנשים האלה, אבל היום אני מבין אותם. ככה פועלת השתקה. כולם כאן יודעים מה לעשות - או יותר נכון לא לעשות - כדי לשמור על פת הלחם שלהם. זה לא תמיד היה ככה, אגב. אחרי מלחמת לבנון הראשונה עשו פסטיבל באכזיב למען יציאה מלבנון (פסטיבל "יש גבול", רב"פ) והופיעו שם בנזין, דייויד ברוזה, שלום חנוך, שלמה גרוניך, חווה אלברשטיין, מיקי גבריאלוב ועוד כמה כאלה, גדולים. היום זה לא יקרה".

חבל.

"ברור. במיוחד בגלל שהיום כבר אי אפשר יותר לשתוק. נגמר. כשהילד שלי יהיה גדול, אני רוצה שהוא יידע שאבא שלו לא שתק. זה יותר חשוב לי מלהיות פופולרי כרגע".


"יהיה בסדר / אסור להתייאש / ותמיד אפשר לבקש / כסף מאמא / כסף מאמא / תמיד אפשר לבקש קצת כסף מאמא"
(מתוך "כסף מאמא", חיה מילר)

המוזיקאי המוחה אבי עדאקי לא צריך לבקש כסף מאמא - הוא עובד לפרנסתו כאינסטלטור - וגם הוא, כמו מולדאבי, יכול להרשות לעצמו למחות ככל העולה על רוחו. אשתקד הוא הוציא את "אר"ץ" ("אלבום רוק ציבורי"), שכולו מחאה חברתית אחת ארוכה ובועטת ומתוכו בלט במיוחד הסינגל החתרני "מברית עד קדיש". השיר
שפותח את האלבום נקרא "פתאום" וכולל בין השאר את המשפט הנוקב "שרה רוצה יותר מדי / שר האוצר פחות / כשהם באותה שררה | אתם מתבקשים לשתוק".

"מצחיק שאתה מתקשר אליי עכשיו, באמצע הנאום של הראיס", אומר עדאקי, "תקשיב, הוא כאילו חי בעולם שלישי, עולם רביעי אפילו. איך אפשר לשתוק כשרואים את זה? במקרה שלי, זה לא עניין של ברירה: אני לא יכול לחיות בלי להגיד את האמת שלי בשירים. באחת ההופעות שלי בדרום - דווקא זו שבסופה מכרתי הכי הרבה דיסקים - הורידו אותי מהבמה שלוש פעמים, כי המלים שלי לא באו להם טוב. עכשיו, בכל פעם שהורידו אותי, כשחזרתי הקצנתי עוד יותר את הטקסטים. אני, אם מישהו לא יוצא מהופעה שלי באמצע, אני מרגיש שעשיתי משהו לא בסדר. אני לא פרווה. כשאומרים לי משהו כמו 'היה מגניב', אני נעלב. מה זה מגניב? היה היסטרי".

אבי עדאקי (בן קלמר)
"בכל פעם שהורידו אותי, הקצנתי עוד יותר את הטקסטים". אבי עדאקי (צילום: בן קלמר)

עדאקי מוצא את עצמו מוחה לפעמים גם נגד מוחים. "השתתפתי פעם בכנס של 'ערס פואטיקה'", הוא מספר, "תקשיב, יש שם אנשים מתוקים ואני אוהב אותם, אבל המחאה שלהם לעומתית. הם כאילו אומרים לאשכנזים 'אנחנו מקופחים ואתם לא' - ודברים כאלה מסייעים לשלטון. זה בדיוק מה שהם רוצים לעשות לנו: הפרד ומשול. המשטר כאן מסכסך בינינו בכוונה. האנשים פה נהדרים, מתוקים, אבל בתור קבוצה אנחנו מדורדרים לגמרי. אנחנו רגילים לא לתת כלום ולא לקבל כלום - וחבל, כי יש לנו פוטנציאל ענק. הכי גדול בעולם. אנחנו מדהימים".

אז מה בעצם הבעיה?

"אני חושב שאנחנו צריכים מלך - אבל כזה שאוהב את העם שלו. כזה שלוקח החלטות בתור מישהו שאכפת לו".


"שם במקום הכי נמוך בעולם / תראו איך הים הולך ונעלם / לאורך החוף נפערים בולענים / בולעים בלי ללעוס כבישים ומבנים"
(מתוך "ים המוות", החצר האחורית, 2016).

גם השיר החזק הזה, שכתב יענק'לה רוטבליט על מצבו העגום של ים המלח וכמחאה על המחדלים הממשלתיים שנוגעים לכך, הושמע לא רע - אבל שוב, מדובר בטיפה בים של מחאה אדירה. לטענתו של איש הרדיו ואיקונת האינדי המקומי לאון פלדמן (כאן ג', קול הקמפוס), המצב בסדר גמור כמו שהוא, שכן לא לכל מחאה יש מקום במיינסטרים.

"זה די מובן מאליו שהרדיו המיינסטרימי רוצה להישאר מיינסטרימי ולא לעורר מחלוקות", הוא אומר, "אולי גם בגלל שיש הרבה יותר מחאה מהצד השמאלי של המפה, והוא רוצה לשמור על איזון. מצד שני, אני חושב שיש איזושהי מחאה גם בדברים שמושמעים ברדיו - והרבה. אפילו ב'סלסולים' של סטטיק ובן אל אפשר לאתר מחאה, או ביקורתיות, על זה שכל מה שמעניין את הישראלים זה בסים וסלסולים. מה שבטוח זה שבצד שלי, של האלטרנטיב, יש המון-המון מחאה - ולא רק בקרב אמנים צעירים. קח לדוגמה את זאב טנא, שבועט במוסכמות בגיל 70, או את יענקל'ה רוטבליט, שעדיין חזק בעניינים. בכלל, הזקנים לגמרי בפנים".

"לא תמיד הרדיו שש להשמיע שירים כאלה", אומר איש יחסי הציבור אלון אמיר, "היו שדרנים שהפסיקו לענות לי לטלפונים אחרי ששלחתי להם שירים עם גוון מחאתי של אדם גורליצקי. היו גם תחנות שהשמאלנות שלי באופן כללי, הייתה להן טו מאצ'. זה בכל אופן מה שהבנתי מהם בין השורות. אמנים משלמים מחיר על הדברים האלה: חוסר השמעות, חוסר רצון של אנשים להזמין אותם להופיע באירועים, התנכלויות, הודעות נאצה בפייסבוק - זה לא עובר בשקט. אף פעם".

המחאות הקטנות והחמודות של הרכב הדאב-רגאיי, ספוטניק היי פיי, בשירים כמו "אלכס פישמן" ("שומר בלילות / על הרכוש של בעלי המניות") ו"עב"ם" ("אם אתה רואה עב"ם / אתה לא תשכח את העב"מ אף פעם") דווקא כן עברו בשקט - וממש חבל שכך.

"עליתי לארץ בגיל צעיר יחסית, אבל עדיין יש לי מבטא - ואני שלם עם זה", אומר אדיק מיטגריץ, סולן ההרכב, "אני מודע לכך שהמבטא הזה מיד משייך אותי לקבוצה מסוימת, מקופחת - ומשם בעצם הגיע השיר 'עב"מ'. מהתחושה הזאת, של הזרות. אני העב"מ".

וקיווית לפרוץ לתודעה ולהפסיק להיות עב"מ בזכות השיר הזה?

"מה פתאום. אני לא כותב שירים כדי שישמיעו אותם בגלגלצ. אני כותב כדי להשמיע קול. אנשים כבר ישמעו אותו איכשהו".