יש אלוהים בשמים – וגם אתם תהיו שם

1. פנג-שואי
נתבקשתי לחוות דעה על עיצוב של חדר. נכנסתי לחדר והאוירה היתה בו כבדה ומתסכלת. היום נהוג לומר (בטעות נפוצה) שהיתה בחדר "אנרגיה שלילית". הקירות היו צבועים בצבע חום מדברי, מין גוון שהוא נפוץ היום על פי האופנה השלטת. חפצים היו פזורים בו ברישול שהעיד על פיזור דעת. אמרתי להם שלדעתי ראוי לצבוע את החדר בגוון בהיר יותר, ולהניח לחפצים לספק את הניגוד הנעים, ואת הספרים על המדף רצוי למיין לפי נושאים וליישר אותם על קו המדף, ועוד פרטים קטנים אחרים. הם הביטו בי במבט חשדני ונעלב.
ואז נפלט מפי: "פנג-שואי".

על חטאי אני מתוודה. למעשה לא היה בין פנג-שואי לבין דעתי אלא מרחק של דורות, ניסוח והשקפת עולם. כל מה שאמרתי נבע מתפיסה אישית פשוטה, אינטואיטיבית, מבוססת על נסיון מסוים, ועל עקרונות סידור במה במצבים מסויימים. הבמה הרי היא משל לחיים, והלומד אותה לומד את החיים. אף לא תורה מזרחית אחת, קדומה ככל שתהיה, לא היתה נר לרגלי באותו רגע.
"אה!", אמרו הם, "פנג-שואי!".
שתקתי, כדי לא להרבות חטא.

למחרת הם צבעו את החדר בלבן, סידרו את הספרים על המדף, הוסיפו שכיות חמדה אחדות, שככל הנראה היו בעלות ערך אישי נוסטלגי עבורם, והחדר נראה נעים, נוח ומסביר פנים.

2. יכול
אני יכול לצפות באייטם של "ערב טוב" ולהתבונן בשקט בשתי כלונסאות שמסבירות ברצינות שג'ינס זה אין וטי-שירט אאוט או להפך, אני יכול להקשיב שלוש דקות תמימות לנאומו של ראש הממשלה ומבטיח לא לצרוח אחרי המשפט הראשון, אני מבטיח לשבת בהצגה של תיאטרון לאומי ולהישאר למערכה שניה, אני יכול לצפות בסיבוב שלם של "החוליה החלשה", אני יכול לאכול שקית במבה ולהתעלם מניחוח שמן המכונות, אני יכול לרכוש כרטיס לוטו, אבל אני לא יכול לשיר איתכם שירי מולדת.

3. זהבי
זהבי: "המהר"ל מפראג יצר את הגולם, כדי שייגן על היהודים. אבל כשהגולם קם על יוצרו, השמיד אותו הרב. אם המקובלים המעשיים יכולים ליצור נשק בלתי קונבנציונלי כזה, למה לא עשו אותו כשהיהודים באמת נזקקו לו, ולמה הם לא עושים אותו עכשיו, או אולי הם עושים, והגלמים האלה מסתובבים בינינו? ("זהבי מחפש תשובה", ערוץ 2, 10.11.2002).

כן, זהבי. הגלמים האלה מסתובבים בינינו. אפשר לראות אותם בבתי הקפה, בתור לקולנוע, או סתם ברחוב. הם יושבים בבית על צלחות ניגובים ופיצוחים וממתינים לקריאה. אין צורך לחבר צירופי אותיות מייגעים ולהניח תחת לשונם. אין צורך לסובב אותם שבע פעמים כדי להפעילם. הצירופים מותקנים מראש, תולדה של שנות לימוד ושינון. הם מגיבים אוטומטית, ופועלים בהתאם לקודים ידועים מראש. המופקדים עליהם לימדו אותם שהם "מכונות הריגה", והם גאים בכינוי הזה. הם מגיבים בעיקר לגירויים כגון: "עם סגולה", "נצח ישראל", "בכל דור ודור", עם לבדד ישכון", "זכור את אשר עשה לך עמלק", "מלחמה בטירור", "צו שמונה". מספר הגירויים הנתון קטן יחסית, אבל הם ממלאים את חלל התודעה שלהם, ואין בה מקום לחשיבה עצמאית. בהינתן האות הם מתעוררים, מתנערים, ויוצאים להגן על היהודים. כבר זמן רב קמים הגלמים הללו על יוצריהם, והמקום הולך ומתמלא מתים.


המאמר מתפרסם בקבוצת הדואר האלקטרוני של תיאטרון החדר