זוג צעיר חצה את הכביש כדי להתרחק ממני, ושמעתי כסף קטן מצלצל למישהו בכיס.
רחוב שאתה רואה כל יום נראה אחרת כשאתה שרוע על הבטן, על הרצפה, ולקח לי שנייה להבין איפה אני. המדרכה היתה קפואה. ערפל נמוך טישטש את האוויר ושינה כל דבר שנקרה בדרכו. הוא הוציא את העיר מפוקוס, והקהה את הבוהק של עוד ערב שישי.
יד שמאל שלי איבדה תחושה והתגלגלתי מעליה לראות מה השעה. זגוגית השעון התנפצה. בהנחה שהוא עצר כשפגעתי ברצפה, ובהנחה שעברו מאז רק כמה דקות, עדיין נותרה לי יותר משעה. אספיק להחליף לבגדים יבשים ולהגיע לבר בזמן ל?העברה. נעזרתי בקיר וקמתי על הרגליים. הפרצוף שלי כאב והמוח שלי כאילו השתחרר מהמקום והיטלטל בתוך הגולגולת, שוכח קודים לכספומט ושמות של חברי ילדות.
ראיתי את הזוג הצעיר נבלע בערפל. למרות הרשתות החברתיות, מצלמות האבטחה והממשלה, אנחנו עדיין חיים בעולם שאפשר להיעלם בו אם רוצים. וגם אם לא. עבר בערך חודש מאז שהסיפור דלף.
חודש מאז שנעלמתי. מיששתי את הראש מאחור, בנקודה שבה חטפתי הרגע מכה חזקה. הארנק עדיין בכיס, כלומר, לא שדדו אותי. זאת היתה אזהרה. לא היה איש מסביב, אבל הרגשתי שמסתכלים עלי.
הרחוב התנודד ותפסתי פנס רחוב כדי לייצב אותו. התחלתי ללכת, עוצם עיניים לפרקי זמן ארוכים בלי לחשוב במה אני עלול להתנגש.
פניתי ומצאתי את עצמי בסמטת פיקדילי, זיהיתי את הבניינים המפויחים שלה לפי יציאות החירום. קירות הלבנים האדומות תחמו סמטה צרה משני העברים ויצרו מסדרון קלסטרופובי. הגשם נצץ באור הירח ואני התחלתי ללכת. מתוך נוסטלגיה, אפשר לומר. בצד השני היה בית קפה שפתוח כל הלילה, שבחיים אחרים נהגתי לבלות בו. לא הייתי שם שנים, והעיר כל כך השתנתה שידעתי שלא אתקל באף פרצוף מוכר.
אחרי כמה צעדים בסמטה שמעתי רכב מתניע מאחורי. מנוע התעורר לחיים בנהמה, מתח שרירים ונרגע להמיה חלקה. אור הציף את השביל הצר וצללית עקומה צמחה מרגלי.
רזה מכפי שזכרתי.
הצצתי אחורה, אל הפנסים המסנוורים. המכונית ניצבה בכניסה לסמטה במנוע פועל. זה כלום. הסתובבתי והמשכתי ללכת. הייתי באמצע הדרך כשהאורות זזו. כשהתחילו לעקוב אחרי.
המנוע האיץ והרכב התקרב. נשמע שהוא פחות ממטר מאחורי, והבנתי שלא באמת נעלמתי. הרגשתי את הפנסים צורבים בגבי. כבר לא רציתי יותר להסתובב ולראות מי הנהג. פחדתי לגלות במי מדובר.
נדחקתי אל גומחה בקיר כדי לתת למכונית לעבור. היא נשארה במקום כמה שניות. כשצימצמתי עיניים נגד האור ראיתי ב-מ-וו נוצצת כולה בשחור ובכרום. הרגשתי את הלילה בריאות. את הדם מזמר בעורקים. חלון נפתח, אבל לא יכולתי לראות פנימה.
"הבלש ו?ייטס?" שאל מישהו.
"מי שואל?"
שמעתי צחוק נשי ממושב הנוסע.
"אנחנו לא שואלים, חתיך. תיכנס לאוטו."
הגשם תופף על השמשה ועשה לי פרצופים. הרגשתי שהעורקים שלי בלויים וחלשים, אז ישבתי במושב האחורי וניסיתי לעשות אגרוף בעיקר בשביל לשעשע את עצמי. חשבתי על הספיד שבכיס המעיל שלי.
"אז השמועות נכונות?" שאל הנהג, שקרא את מחשבותי. הוא נראה בסוף שנות הארבעים לחייו, בעל כתפיים רחבות שאותן הניע עם כל סיבוב של ההגה כמו מתאגרף משקל בינוני. הוא לבש מקטורן הדוק בצבע אפור פחם, כמעט זהה לצבע שערו, ובכל פעם שהציץ באקראי במראה האחורית הוא הסתכל דרכי כאילו אני לא שם. לאישה היה שיער בלונדיני דהוי, אסוף בקוקו יעיל.
שתקתי.
היה לי קר בבגדים הרטובים שלי וחשקתי לסת שלא לרעוד במושב האחורי. הדבר היחיד במכונית שלא הגיע היישר מאולם תצוגה היה מכשיר קשר משטרתי, מוחלש למינימום. הרחתי בושם וניל מתוחכם, אבל לא זיהיתי את שם המותג. הוא לא התאים לשניים שישבו מלפנים. ניחוח צעיר, עשיר.
יצאנו לחלוטין מהאזור שהייתי בו קודם. מחיי הלילה והאורות הבוהקים. חלפנו על פני חנויות ריקות ועסקים מקומיים על סף פשיטת רגל. מבני ענק שוממים. רחוב ראשי גוסס.
"מה הוא רוצה?" שאלתי.
האיש יצר קשר עין במראה. "לא שאלתי."
פנינו לדינסגייט.
דינסגייט חוצה את העיר מצד לצד, שני קילומטרים שמציעים הכול, ממסעדות שצריך להזמין בהן מקום מראש עד בתי תמחוי עלובים, וכל מה שאפשר להעלות על הדעת בתווך.
"טוב, אז איפה הוא?"
"מגדל ביטהאם."
כנראה קיללתי.
"אני מבינה שכבר היית שם?" אמרה האישה.
מגדל ביטהאם הוא הבניין הגבוה ביותר מחוץ ללונדון, אחד מכמה גורדי שחקים שתוכננו להיבנות בעיר. הכוונה היתה להתפשט עוד ועוד כלפי מעלה, וכל מבנה היה גבוה בכמה מטרים מקודמו, כמו גרף מתכת שמתווה צמיחה אינסופית. היזמים חשבו שיוכלו לעשות מיליונים מחדרים קטנים שימושכנו במחיר מופקע לרווקים ורווקות, הסחורה היחידה שיש לנו להציע. אבל הראש שלהם היה בעננים. הכלכלה התמוטטה סביבם והבעלים, המשקיעים והקבלנים הפסידו הכול. נרשמה עלייה קלה במדדי התאבדויות גברים, וכל השאר המשיכו הלאה.
אתרי הבנייה הזנוחים כבר פורקו ברובם לחומרי בנייה, והשאר ננטשו להרקיב ולאגור מי גשם סביב היסודות החשופים. הם החלידו כמו פצעים פעורים באדמה. במשך שלוש שנות הקמתו נדמה היה לפעמים שגם מגדל ביטהאם לא יושלם, אבל הוא הוקם למרות הכול והזדקר כמו אצבע משולשת מעל העיר כולה.
פנינו מדינסגייט ונעצרנו לפני הכניסה למגדל. שוער לבוש כמו סינטרה רכן לחלון במאור פנים. תוך שנייה הוא זיהה את הנהג, מחק את החיוך, וסימן לנו להמשיך לחניון התת-קרקעי.
מגדל ביטהאם מתחלק למלון הילטון, דירות מגורים, וגבוה למעלה סוויטות פנטהאוז בהתאמה אישית.
למרות העיצוב האווירודינמי של הבניין עצמו, המבנה בעל ארבע הקומות שבבסיסו רחב פי כמה, שהרי הוא מכיל אולם אירועים, בריכת שחייה ואת צאצאיהם העליזים של שני האחוזונים העליונים. קירות הלובי והבר שבכניסה עשויים כמעט אך ורק זכוכית. התכנון מבטיח שאם מישהו מציץ בטעות החוצה, הוא יראה רק את ההשתקפות של עצמו.
כבר הייתי כאן פעם.
בשנה שעברה, אחרי שבחורה צעירה נפלה דרך חלון הקומה התשע-עשרה וצנחה אל מותה. דאשה רו?ז'יצ'קה היתה פרוצה קטינה מצ'כיה, שהוברחה ברחבי אירופה כשהיתה בת ארבע-עשרה, אחרי שאבא שלה מכר אותה לסוחר נשים מקומי. קל לקחת בנות ממקומות כאלה, כי הן נעלמות לעתים כה תכופות. החטיפה נבלעת על רקע היעדרויות שבשגרה. אבל היתה עוד סיבה, בסיסית יותר, לכך שנלקחה.
דאשה היתה יפהפייה, ולא במובן המדולל של המילה, זה שמשתמשים בו היום בלי סוף. היא החזירה לתואר את מלוא תפארתו. עורה הצח הלם מטיבו עבודה בתעשיית המין, משום שלמרות כל העצב שהעבירו אותו החיים, היא נותרה איכשהו טהורה למראה. אחד הדברים המתסכלים במקצוע שלי הוא שבנות, נשים, זה משהו שמזיינים ומרביצים לו. משהו שזורקים מחלונות. תהיתי מה זה אומר עלינו עכשיו, שאין דבר נורא יותר מאשר להיות נערה חיננית.
היה לי ברור שדאשה לא היתה מסוגלת להשליך את עצמה מהחלון בעוצמה כזאת. אבל חדר המלון שממנו נפלה היה ריק. החזקתי את האורחים ואת הצוות שעות, תיחקרתי כל מי שכרטיס המפתח שלו איפשר גישה אל הקומה. כשכסף מספיק גדול התלונן, שלחו מפקח-בילוש שיחליף אותי. לקחתי אותו לחדר ריק בקומה התשע-עשרה וניסיתי להסביר את המצב.
כשראיתי שהוא לא מוכן להקשיב הלכתי אחורה לכיוון הדלת והבטתי בחלון. בעיר שמתחתינו. הוא קלט מה אני עומד לעשות וצעק לי לעצור. רצתי לזכוכית, בין היתר בשביל לראות את הפרצוף שלו, אבל הוא הספיק לעצור אותי לפני שהתנגשתי בה.
זאת היתה הפסילה השנייה מתוך שלוש שנצברו לחובתי והובילו לבסוף לכותרות ראשיות בעיתון. לקלוני המביש. לכך שקיבלתי את העבודה היחידה שנותרה לי.
המוות של דאשה נרשם כהתאבדות, וכך זה נשאר.
מאז לא חזרתי למגדל ביטהאם.
"סירנות" / ג'וזף נוקס. מאנגלית: נעה שביט. תכלת הוצאת ספרים. 390 עמודים.