חובבי הספורט יזכרו את אליפות העולם באתלטיקה שהסתיימה אמש כטורניר האחרון בהשתתפותו של יוסיין בולט. אנשים אזוטריים יותר, המתעניינים בנבכי תעשיית הטלוויזיה הישראלית, יוכלו לזכור אותו גם בצורה אחרת: כמפעל השידורים הטלוויזיוני הספורטיבי הרציני הראשון של התאגיד, שהשתפשף קלות עם גביע הקונפדרציות וכעת נדרש לראשונה להתמודד עם אירוע עמוס ומדובר, שהתפרש על פני כשבוע וחצי.
ממש כמו בולט, גם "כאן" סיימו את המירוץ הזה עם הלשון בחוץ, כשהם מדדים לקו הסיום. ובלשון פחות ציורית: לעתים קרובות נראה שבתאגיד לא ממש יודעים כיצד להתמודד עם זכויות השידור שנפלו ברשותם אוטומטית מתוקף היותם ערוץ ציבורי, ושידרו את הרושם שאין להם כל כך עניין בהן.
ההמחשות לכך רבות מספור. הנה כמה: אתמול, כמו כמעט בכל הימים האחרונים, השידור החל רק ב-22:00, אפילו שבלונדון כבר רצו וקפצו החל משעה קודם לכן. אך במקום להראות לנו אותן תחרויות מלהיבות, בתאגיד ביכרו דווקא לשבץ עוד פרק של "המרדף". השעשועון מצליח אמנם, אבל הזלזול לא ברור לי: האתלטיקה בסך הכל הניבה רייטינג יפה, בטח יחסית לסטנדרטים של "כאן", ולפי הרושם שלי מסביבי, גם השכילה למשוך צופים מקהלי יעד שונים ולבטח עשתה שם טוב לגוף המשדר אותה. אז אי אפשר היה לתת לה כבוד אחד אחרון, רגע לפני שכבים האורות?
לא ברור גם למה היה צריך לקטוע את השידורים פעם אחר פעם לטובת פרומואים למיניהם שחזרו על עצמם, וחמור מכל למבזק ארוך וקבוע בשעה 23:00 מטעם מחלקת האקטואליה. ההחלטה הזו החזירה אותנו לשנות השמונים, בהן מהדורת החדשות הייתה דבר קדוש, ובערוץ 1 היו מוכנים להתפרע ולקטוע בעיצומו את שידור גמר גביע המדינה כדי לעבור אליה. בזמנו היה בכך היגיון כי לא היתה דרך אחרת להתעדכן. היום, כשיש כל כך הרבה אמצעי תקשורת אחרים, ובהתחשב בכך שאנחנו לא בעיצומה של מלחמה, למה בער להתפרץ בגסות לדרמות האתלטיות מלונדון?
מוזרה הייתה גם הבחירה להתעכב לא פעם באולפן, בו הגיש אלי אילדיס סיכומים למיניהם, במקום פשוט להתמקד בשידורים הישירים מלונדון המארגנים הרי דאגו רוב הזמן שהתחרות תהיה קומפקטית, עם מרווחים מעטים בין התחרויות השונות וטקסי הכרזת המדליות, ככה שלא היו שעות מתות ולא היה צורך בפטפטת מיותרת מן הבית.
אך כל אלה בטלים בשישים לעומת השערורייה האמיתית של השידורים: העובדה שהם נקטעו כל כך מהר. השפל היה דווקא ברגע השיא של הטורניר כולו, ההפסד של יוסיין בולט בריצת המאה מטר במוצאי שבת הקודמת. רק כמה רגעים לאחר סיום הריצה, בשעה שבערוצים האחרים ברחבי העולם ממשיכים לסקר את הדרמה, העדיפו בתאגיד לכבות את השאלטר ועוד עשו זאת לטובת שידור חוזר של הסדרה הבריטית "שחיתות", שבעדינות נאמר כי היא לא בדיוק "משחקי הכס" החדשה.
אז נכון, אף אחד לא אומר שאנשי הצוות של התאגיד צריכים להעביר לילות שימורים כדי שחובבי האתלטיקה יוכלו לסחוט במשך שעות את המיץ של ריצה שנמשכה פחות מעשר שניות, אבל לא היה קורה כלום אם בתאגיד היו נשארים עוד רבע שעה ומאפשרים לנו לעכל את ההתרחשות ההיסטורית. עם כל הכבוד, שבת בחצות היא שעה מאוחרת אבל לגיטימית, ואלי אילדיס לא היה הופך לדלעת לו השידורים היו מסתיימים בצורה קצת פחות פתאומית.
החיפזון הזה חזר על עצמו פעם אחר פעם, ומי שסיכם אותו בצורה הטובה ביותר היה הפרשן המצוין מולי אפשטיין, שמילותיו האחרונות למירי נבו אמש היו "את הסיכומים המקצועיים נשמור לפעם אחרת". ככה זה, למי יש זמן לסכם את אליפות העולם באתלטיקה כשכל העם יושב ומחכה לשידור החוזר של "שחיתות"?
אפשטיין, כמו גם גלעד ויינגרטן באולפן, עשו לדעתי את מלאכתם נאמנה, בצורה רהוטה, ידענית ומועילה. בניגוד אליהם, שאתלטיקה היא לחם חוקם, לשדרית מירי נבו זו הייתה התנסות ראשונה מאחורי המיקרופון באליפות העולם. היא נדרשה להיכנס לנעלי הריצה העצומות של מאיר איינשטיין, ונתקלה כמובן במהמורות.
צריך להגיד שני דברים נחרצים: אמנם התצוגה של נבו לא הייתה ראויה למדליית זהב, ועם זאת הביקורת נגדה ברשתות החברתיות הייתה מוגזמת, ולעתים הדיפה ניחוח של שוביניזם. אז נכון, השדרית לא זיהתה מיד מי ניצח בגמר המאה. יודעים מה? במקרה, את המירוץ הזה ראיתי בערוץ הצרפתי, וגם שם השדרים - כולם עתירי ניסיון - לא ידעו להכריז מיידית על הניצחון של גאטלין. מה לעשות, בגלל זה קוראים לזה פוטו-פיניש, כי לעתים הרצים כל כך צמודים על קו הסיום שאי אפשר להבחין בעין בלתי מזוינת מי הגיע ראשון.
מה היה עדיף, שנבו תנהג כמו שדרנים ישראלים אחרים, ותמהר להכריז על המנצח גם במחיר של טעות בזיהוי? הייתם מבכרים קטע ויראלי בו אנו שומעים אותה מצהירה "בולט עשה את זה! לא, רגע, זה קולמן! לא, זה גטלין!"?
לאורך כל השידורים, נמנעה נבו מהתלהמות ונהגה באיפוק. לעתים אפילו היתה עצורה וסולידית מדי, ובהגשה שלה חסרה החגיגיות הראויה, יחסית לטורניר שהיו בו כל כך הרבה דרמות, סיפורים אנושיים ורגעים מרגשים. אך בסופו של דבר, אם בתאגיד יושבים הבוקר וחושבים מה לשפר לקראת מבצע השידורים הספורטיבי הבא, זהות השדרנית היא ממש לא השאלה הראשונה שהם צריכים לחכוך בה.
תחת זאת, התאגיד צריכים לחשוב איזו גישה לאמץ ביחס לאירועי הספורט הגלובליים הבאים שיבואו. כרגע, זה נראה כי הם מתייחסים אליהם כמו לארוחה משפחתית לא רצויה, שחייבים לנכוח בה אבל לא מתאמצים במיוחד לקראתה ורק מחכים שתעבור.
השידורים מלונדון עברו בלי תקלות סנסציוניות שייזכרו לדורות, אבל ב"כאן" גם לא השכילו לארוז אותם באופן מהודר, חגיגי וכיפי. למען האמת, בשלב מסוים כל כך מאסתי באדישות וקוצר הרוח של התאגיד, שהתחלתי לזפזפ בקביעות ליורוספורט ולערוצים הצרפתיים, שם נהגו באתלטיקה בכבוד הראוי לה.
סיומה של אליפות העולם באתלטיקה מסמלת גם את תחילת הספירה לאחור לקראת האירוע העולמי הענק הבא: מונדיאל 2018. אולי רונאלדו ומסי יצליחו היכן שהקופץ הסורי לגובה נכשל: אולי הם יגרמו לתאגיד להיות קצת פחות מאוהב בעצמו, באולפנים ובפרומואים שלו ובשעשועונים והשידורים החוזרים של סדרות הרכש שברשותו ויובילו אותו לשדר ספורט כמו שצריך, כמו שמגיע לנו וכפי שנהוג בכל מקום בעולם.
