תור זה לא רק שם של גיבור על: סצינות התורים הגדולות בקולנוע ובטלוויזיה

אולי סצנת התורים המפורסמת, האהובה והמצוטטת בתולדות הקולנוע. כזכור, עשרות שנים לפני שהמציאו את המושג "חפרן", נתקלו וודי אלן ודיאן קיטון באחד כזה, שעמד מאחוריהם בתור לסרט, קשקש ללא הפסקה ועוד הוסיף חטא וקשקש שטויות במיץ. חלק מהן היו על משנתו של האקדמאי תאורטיקן התקשורת המהולל מרשל מקלוהן, שבכוח הפנטזיה הקולנועית, הגיח לפתע כדי להעמיד אותו על כסילותו.

"לו רק החיים היו ככה", הכריז וודי אלן בסרט, ובהשראתו גם אנחנו נאנחים בצורה דומה כשקשקשנים שרלטניים נעמדים מאחורינו בתור.

אחד הפרקים הראשונים שהציבו את "סיינפלד" על המפה, בטח בישראל, והמחישו את היכולת שלה לפרוץ דרך בעולם הסיטקום. כזכור, באופן חסר תקדים לטלוויזיה האמריקאית של אותם ימים, "המסעדה הסינית" התרחש כולו בתור למקום שבו שמו הוא נקרא, ועל בסיס הסיטואציה הזו הצליחו היוצרים להציג בפנינו שרשרת ארוכה של מצבים קומיים, אי הבנות, שנינויות וכיוצא בכך. בסופו של דבר, כרגיל אצל רביעיית הלוזרים, התגלה כמובן כי הם עמדו בתור לשווא, ולא זכו להכניס לפה ולו אגרול אחד.

כיום, בסך הכל קצת פחות מעשור וחצי לאחר צאתה, הסצנה הזו כבר נחשבת קלישאה היפסטרית, אך בזמנו היא באמת ובתמים נגעה בלבבות. בחורה בגילומה של נטלי פורטמן מאזינה למוזיקה בתור לרופא, והבחור בגילומו של זאק בראף שואל אותה למה היא מקשיבה, אז היא מושיטה לעברו את האוזניות ואומרת לו את המשפט הכל כך יפה – אתה חייב להקשיב לשיר הזה, הוא ישנה לך את החיים, אני נשבעת. ואכן, תצחקו כמה שאתם רוצים, יש אנשים שהחיים שלהם השתנו בעקבות הסרט.

התור לרופא הוא לא תמיד חוויה סימפטית, אבל לפחות יושבים בו עם חולים ולא עם מתים. לעומת זאת, גיבורי "ביטלג'וס" נאלצו כזכור לבלות עם רוחות לאחר מותן, וניצלו את ההזדמנות כדי ללמוד קצת על החוקים של החיים לאחר המוות, וגם כדי לגלות שאפילו בסיטואציות כאלה, תמיד יהיה מישהו בתור שיציע לך סיגריה.

אחד מתתי-הז'אנר המצליחים של הקולנוע הבריטי הוא סרטי אבטלה, ובעיקר קומדיות אבטלה, המטפלות בסוגיה החברתית הכאובה באמצעות הומור מריר. דוגמה מצליחה במיוחד לכך היא "ללכת עד הסוף", שריסקה קופות ברחבי העולם הודות לסיפור על מובטלים שהופכים לחשפנים. אחת הסצנות המאפיינות שלה והזכורות בה התרחשו בתור בלשכת האבטלה, עת הגיבורים פרצו לפתע בריקוד לצלילי "Hot Stuff", רגע לפני שהלכו לקבל את התלוש. חבל שבמסדרונות הביטוח הלאומי בישראל אי אפשר להיתקל בסצנות דומות.

לפני שנהיה הבמאי של סדרת הסרטים הקלילים ועתירי התקציב "שומרי הגלקסיה", ביים ג'יימס גאן תוצרים בפרופיל קצת שונה, אם כי עדיין מעולמות הפנטזיה – למשל, "Super" מ-2010 מעין גרסה אפלה, מחוספסת ועתירת הומור שחור לז'אנר גיבורי-העל שכבר היה אז בפריחתו.

גיבור הסרט, שלא זכה להערכה ראויה וגם לא הופץ בארץ, היה אדם פשוט שקם יום אחד והחליט להיעזר במעין גלימה מאולתרת ומפתח שוודי כדי לפרוק את זעמו על מטרדי היומיום: למשל, אנשים שעוקפים אותו בתור לקולנוע. ובמילים אחרות: "Super", כמו כל פנינת סופר-הירוז שמכבדת את עצמה, היה פנטזיה המגשימה לצופים את חלומותיהם הכמוסים ביותר.

ולסיכום: לנו תורים כבר נראים כדבר מובן מאליו, אבל החייזרים מ"מפגשים מן הסוג האישי" פחות רגילים אליהם. מובן שהמפגש הראשון שלהם עם הקונספט של לעמוד בשורה אחת עם עוד אנשים ולחכות לשירות ביורוקרטי לא כל כך מצא חן בעיניהם, והם התחרפנו די מהר. כל זה קרה עוד לפני הימים של ההתחממות הגלובלית, אז אפשר רק לדמיין איך היו מגיבים לו עמדו כך בתור בתל אביב של אמצע אוגוסט.