נושאים חמים

ליגת הבלהות: צמדי השדרנים-פרשנים הכי גרועים בטלוויזיה

ליגת העל בכדורגל תפתח בסוף השבוע הקרוב עונה חדשה, וחובבי הענף ייאלצו להתרגל שוב לרמת השידור הנמוכה, שנאת הזרים והפרשנות חסרת התוחלת מאחורי המיקרופון. רגע לפני שריקת הפתיחה חזרנו אל הפרשנים והשדרנים הגרועים מכולם, וגם מקומם של אנשי הכדורסל והשחייה לא נפקד

רמי וייץ ושגיא כהן

אפשר להתווכח על היכולות של שגיא כהן כמבקר מסעדות פרובוקטור, אבל אין כמעט שוחר כדורגל שלא עושה מיוט ברגע שנשמע קולו הכה לא רדיופוני. הסיבה היחידה שאנחנו לא תוהים מלכתחילה כיצד זה לוהק לתפקיד, היא שאנו יודעים כי בערוץ הספורט ממילא לא נוהגים לקבל החלטות ענייניות ולא נוטים להתחשב בצופה.

סוגיית הדציבלים היא כמובן רק עניין קוסמטי: גם למוריסי ולבוב דילן אין קול צלול במיוחד ובכל זאת הם הפכו למוזיקאים גדולים. הבעיה האמיתית אצל כהן היא הדברת הבלתי פוסקת, הזחוחה והמתנשאת, שמעולם לא הצליחה לנפק ולו מטבע לשון או אמירה נוקבת אחת. להפך: המבקר שכל כך מיטיב לחתוך בסכין שלו מלצריות קשות יום שלא זכרו בעל פה מאיזה מקרר הגיע הסלמון, אינו מסוגל שלא להתרפס במשך שנים בפני אושיות ספורט מולטי-מיליונריות.

ובאשר לוייץ: קולו דווקא רועם ומושלם למשימה, והוא שדר מקצוען, אך נטול אופי מובהק, וכזה שמושפע מן הפרשן שבצידו. שגיא כהן מוציא ממנו את הרע שבו, וסוחף אותו למחוזות ההתחכמות, הפטרונות וההתרפקות האינסופית על נתונים לא רלוונטיים.

לזכות וייץ ייאמר, שמעולם לא חשש להופיע בפני התקשורת, להתראיין בכנות מוחלטת וגם לספוג את האש. שגיא כהן, לעומת זאת, לא עושה זאת - אולי כי הוא יודע מה יכתבו בטוקבקים.

(אבנר שביט)

גור שלף ואורי לוי

הפרשנות החדה כתער של גור שלף היא הגרסה הישראלית ליוגי ברה האגדי. אחרי הכל, משפטים כמו "ירושלים צריכה לרוץ, אבל לא מהר"; "מקל אחראי על כל ההתקפות של מכבי. לפחות אלו שבהן הוא על המגרש", ו"אין מה לעשות, תמיד מי שפצוע ולא משחק הוא השחקן שחסר", אידיוטיים וגאוניים בעת ובעונה אחת. ובכל זאת, עד שנתפתח אבולוציונית כדי לרדת לעומקה של חדות המחשבה הזאת, הנוכחות של גור שלף במשחקי כדורסל משודרים שוות ערך לפקס: איטית, לא רלוונטית ומרעישה בלי הצדקה.

השילוב עם אורי לוי הופך את יכולה האבחנה הפנומנלית של שלף למופע של אנדרסטייטמנט מבולבל. לוי, שנוטה בעצמו לתווך את המובן מאליו, נוהג להפנות שאלות חוזרות ונשנות אל פרשניו במהלך השידורים. הטכניקה הזו הגיונית על פניה, אבל במקרה הנוכחי מדובר בשיח שמוביל את הצופה בקלות לאשפוז במחלקה סגורה. "גור, זה היה סל יפה של מכבי, נכון?"; "ללא ספק אורי, אם הם יקלעו הרבה כאלה הם עשויים לנצח", "גור, עם הגנה כזאת ירושלים לא תגיע רחוק, נכון?"; "יותר מזה, אורי. אם הם ישמרו ככה, הם עלולים להפסיד".

(אילן קפרוב)

יורם ארבל ודני נוימן

דני נוימן כבר הפך לסמל של פרשנות ריקה וחלולה, ועד כדי כך נכנס לפנתיאון, שאפילו זהבה גלאון השתמשה בו באחד מן הפוסטים שלה כדימוי למישהו שמדבר הרבה אבל לא אומר כלום. הודות לכל מיני פוליטיקות פנימיות ברוממה, התאפשר לו לעשות כך במשך כמה שנים, שהגיעו לשיא השפל שלו באותו מבצע שידורים ידוע לשמצה במונדיאל 2014, שסימל גם את שיא ההידרדרות המקצועית של יורם ארבל.

ארבל ידוע בהתעקשותו שהסייד-קיק בצדו יהיה שחקן עבר. בדרך כלל זה לא הוכיח את עצמו, והמקרה של נוימן היה הדוגמה הגרועה מכולם, שיצר שילוב קשה מנשוא: השדרן עם בדיחות הסבא והטעויות בזיהוי, והפרשן שפטפוטי הביצים המתמשכים שלו טבעו מושג חדש: הרוע של הבנאליות.

(אבנר שביט)

ניב רסקין ופיני גרשון

רסקה הוא הטופו של שדרי הספורט בישראל, מרכיב כמעט נייטרלי שמושפע דרמטית ממה שמשולב לצדו. במקרה של גרשון, מתקבלת מנה שטבעונים וקרניבורים כאחד יסכימו להימנע ממנה. האמוציות שהפכו את גרשון לחיית משחק על הקווים, הופכות לסבל של ממש כשהוא על המיקרופון. בחלק ניכר מהזמן הוא משתעמם מהמתרחש ומעסיק את עצמו בהימורים ("תרשום, תרשום שהוא מחטיא את השתיים האלה מהעונשין"), בנבואות שהן בעצם הימורים בדרך אחרת ("יש פה מבוא לתבוסה") וכמובן בתגובה החשודה כנזק מוחי קל, וידועה גם כ"אופופופופו".

השכוניזציה הזאת גורמת לרסקין להיטמע בסגנון המפוקפק של גרשון, ולחטוא במושגים כמו "תרשום, תרשום", "לא יודייע" ושאר משחקי מילים מוזרים שאין בהם כל צורך או הצדקה. השידור כולו משמש רקע לשאלה האם גרשון צדק או טעה בנבואותיו, וגם כשהפרשן מעליב או מזלזל שלא לצורך בשחקנים, מאמנים ושופטים, לא טורח השדר להתערב ולעצור אותו. ובלי קשר לגרשון, הגיע הזמן להוציא את המשפטים "זורק לארבע!" ו-"ווינר שוט" לגמלאות.

(אילן קפרוב)

מוטי חביב וג'ימי טורק

התמזל מזלו של מוטי חביב, ושלהי הקריירה שלו התמזגה בעליית "בובה של לילה", ובכלל בעידן שבו ככל שהשדרן גרוע יותר, כך הוא כוכב גדול יותר. בזכות כך הפך מעיתונאי ספורט סוג ג' לסלב, ורק ההופעה ב"הישרדות" חסרה לרזומה שלו.

הפרסונה שלו אולי משעשעת את מי שלא באמת אכפת להם מכדורגל, אך למי שכן, משחק בשידורו הוא פשוט חוויה בלתי נסבלת. סליחה על המילים הקשות, אבל באמת שאין דרך אחרת להסתכל על זה. המחלוקת היחידה היא באיזה ציוות הוא מכאיב יותר: עם עודד מכנס או עם ג'ימי טורק. שניהם כדורגלנים אגדיים, לפחות במונחים מקומיים. אי אפשר לקחת מהם את תרומתם לענף, אבל כפרשנים אין להם הרבה מה לתרום, חוץ מסוודרים בנוסח האייטיז במקרה של הראשון, וצעקות "וואי, וואי, וואי" במקרה של השני - שהקולניות שלו מסייעת לו לנצח בתחרות הקשה והופכת אותו לגרוע מבין השניים.

(אבנר שביט)

עמיחי שפיגלר ושלמה שרף

ייאמר לזכותו של שפיגלר שהשהות לצד שרף פוגעת אוטומטית גם בטובי השדרים. מעבר לכך שהדיקציה הבסיסית של המאמן הלאומי לשעבר מאוד בעייתית (ראו ערך "בוצ'ה, בוצ'ה", שהיא כמובן "בושה, בושה"), הוא מביא עמו למשדר היעדר מוחלט של קלאסה ואורח רוח, יכולת ניתוח ירודה וחוסר התמצאות בפרטים, מלוא החופן קסנופוביה ושורה מפוארת של אינטרסים. כבונוס הוא מתפאר גם ביכולת פנומנלית לעוות שמות שחקנים, וחתום על הפטנט לפתוח ולסגור משפט באותה דרך (דוגמאות: "לשמור הוא לא יודע, לשמור", "להתפטר הוא צריך, להתפטר").

שפיגלר לוקח את כל הטוב הזה וכמו ב"ספיינל טאפ", מעלה ל-11. כל מגרש הוא "היפה ביותר", כל קהל הוא "המרגש ביותר", כל פעולה "פנומנלית" וכל שער הוא מועמד לשער העונה. הנטייה הזאת לא הומצאה אצלו, ומאפיינת את מרבית השדרים הישראלים, אבל החיבור של ההתרגשות המופרזת הזאת עם הבלחות "יו, יו, יו" ספורדיות של שרף למראה בעיטות מסוכנות (או שער יפה או יום שמשי), הוא כזה שצורם מאוד לאוזן.

(אילן קפרוב)

אלי נבו, אבי רצון ובוני גינצבורג

פעם, בשנות התשעים, כשילדים ישראלים בכלל לא ידעו מה זה ברצלונה, הליגה האיטלקית הייתה הטובה באירופה ושודרה בישראל ברצועה הזויה בשם "כדורגל פלוס", שהתנחלה בערוץ המזרח התיכון הביזארי מלכתחילה. את המשחקים הגישו, שידרו ופירשנו שלישייה שכמותה אפילו ליובנטוס ולמילאן לא היה באותם שנים: בוני גינזבורג, מן הכדורגלנים הראשונים שעברו פה לעמדת הפרזנטור; אבי רצון, בימים שהיה מקושר בתודעה הציבורית ל-4:4:2 ולא לחקירות בלהב 433; והצלע השלישית והחשובה מכולן, אלי נבו - דוקטור אלי נבו בשבילכם (דוקטור לרפואת שיניים, לא לפילוסופיה, אם תהיתם).

השלושה היטיבו לחלק ביניהם את האחריות. גינצבורג דקלם אותן שתיים-שלוש מילים ללא הרף, ובעיקר היתיה לו חיבה לומר "למעשה", בשעה שרצון ונבו הפגיזו בניים-דרופינג כה מסיבי, שגם מערכי הקטאנציו האיטלקיים קרסו לעומתו. הטראש הזה נמשך ללא הפרעה, עד שהליגה האיטלקית ירדה מנכסיה, "כדורגל פלוס" התאדה לטובת הערוצים של צ'רלטון, בוני עבר לפנק אותנו בערוץ הספורט והוכיח שלפעמים גם ניסיון ובשלות לא משפרים איכויות של מגיש טלוויזיה, רצון התמקד בלהג פוליטי ועקבותיו של דוקטור נבו נעלמו, אולי לעד.

(אבנר שביט)

איש התקשורת בוני גינצבורג (ניב אהרונסון)
התחיל הכי חלש שלו ואז האט. בוני גינצבורג (צילום: ניב אהרונסון)

משה גרטל ובוקי צ'יש

טעות נפוצה בהקשר של משה גרטל היא לייחס את הגיל לחוסר המקצוענות בשידור. המאפיינים האלה היו שם מאז ומתמיד, ולמרבה הצער הפכו בזכות מופע הביזאר של אולימפיאדת לונדון למופע קאלט חביב. מפתה לומר שלו גרטל היה משדר ענף פופולרי יותר בישראל, סטנדרט הליצן שלו לא היה מתקבל. אלא שהצמדים שמתוארים כאן מציגים תמונה הפוכה: נבואות מופרכות תוך כדי שידור, שיבוש שמות סדרתי ובדיחות קרש חסרות טעם, הם מה שהופך אצלנו שידור ל"צבעוני".

צ'יש, בניגוד לגרטל, דווקא מגיע לעבוד. יש להניח שלצד אדם שמכבד יותר את השידור, את הצופים ואת הענף, ניתן היה להפיק מהשליטה שלו בנתונים ומהידע על שחיינים מובילים הרבה יותר. אלא שבהינתן הצימוד לגרטל, נסחף גם צ'יש לקשקושים מיותרים על תחרויות ותיקים בהן משתתף גרטל, שיחות על פיפי במים בזמן תחרות והתלהמות יתר בכל קמצוץ של הקשר ישראלי - ופוגע קשות בחוויית השידור.

(אילן קפרוב)

יורם ארבל ואבי נמני

אבי נמני לא לבד, שידורי הכדורגל בישראל מלאים בשחקני עבר שנעים בין חוסר מקצועיות בשידור (איציק זוהר), חוסר יכולת לתרום להבנת המתרחש על המגרש (חיים רביבו) ושכונה מוחלטת, בואכה מבוכה (אייל ברקוביץ'). נמני מכניס למשוואה הזאת ניגוד עניינים מובהק, בכובעו השני כסוכן שחקנים מוביל בכדורגל הישראלי. וכך, כישורי הפרשנות הדלים (בעיקר תיאור של מה שראינו בהילוכים החוזרים) מתנגשים עם אינטרסים של מיוצגים. לקבוצה על המגרש תמיד יהיה חסר שחקן שבמקרה לחלוטין מיוצג על ידי הפרשן, או עידוד חילופים ייעשה כשמיוצג אחר ממתין על הספסל כדי להיכנס.

על ארבל נאמר כבר כמעט הכל בשנים האחרונות. מי שסימל בעבר מופת של שידור מקצועי, מציג בשנים האחרונות גלריה של טעויות קשות בזיהוי שחקנים וסיטואציות על המגרש. אבל אם היו פרשנים טובים שישבו לצדו וידעו למזער את הנזק (כמו מוטי איווניר), הצימוד עם ההתלהמות הברקוביצ'ית או האינטרסיזציה של נמני, רק מחדדת את הפער הגדול בין ארבל של אז והיום.

(אילן קפרוב)

אבי נמני (קובי אליהו)
להיות עם אינטרסים בכל דקה. אבי נמני (צילום: קובי אליהו)

ולשם האיזון, שלושה צמדים טובים

מאיר איינשטיין וגלעד ויינגרטן

לא סתם היה כאן עצב לאומי כשמאיר איינשטיין הלך לעולמו. הקהל לא זכר אותו כמנחה המתלהם של תוכנית הספורט ערלת הלב ב-103, אלא כקרם דה לה קרם של שידורי הספורט, בעיקר כשזכה לנגוס במה שהיה מבחינתו הדובדבן שעל הקצפת: טורנירי האתלטיקה למיניהם. אז ידע כיצד להביע את התשוקה האישית שלו בלי להפוך את עצמו לכוכב, לספק קונטקסט ומידע בלי לטחון בשכל, ולהעצים את הדרמה בלי להגזים.

כמו כן, הוא בנה כימיה מצוינת עם גלעד ויינגרטן ומולי אפשטיין המשובחים כשלעצמם. תרמה להם כמובן גם העובדה שבניגוד לכדורגל, אתלטיקה היא לא תחום שגם ההדיוט מהרחוב בהכרח מבין בו, ולכן היינו זקוקים יותר למה שהיה להם להגיד, והם שימשו צינורות אינפורמציה זורמים ויעילים. מירי נבו עשתה מעשה אמיץ השנה כשהעזה לנסות להיכנס לנעליים של איינשטיין - שעבודתו באצטדיוני האתלטיקה הציבה את הרף הגבוה האפשרי לשדרי ספורט בישראל.

(אבנר שביט)

מאיר איינשטיין שדר ספורט (ראובן קסטרו)
זכרו אותו כשדר האתלטיקה המושלם, לא כמגיש המתלהם של תוכנית הרדיו ערלת הלב. מאיר איינשטיין עליו השלום (צילום: ראובן קסטרו)

ניב רסקין ועופר שלח

מאז שהחליט עופר שלח להיכנס לפוליטיקה ולהיעלם תחת דלי הג'ל של יאיר לפיד, לא נמצא פרשן הכדורסל שהצליח להיכנס לנעליו. שלח ניחן בשילוב נדיר של ידע, שליטה בחומר, יכולת להתאים את עצמו לשדר שלצדו, ובעיקר בטיימינג נכון להוסיף ידע על זה שהצופה כבר צבר בעצמו. זכורים לטובה בעיקר השקופיות בהן שרטט והסביר תרגילים תוך כדי שידור, בקצרה ובפשטות - או בקיצור, כל מה שבוני גינצבורג לא יודע לעשות.

רסקין, כאמור, מושפע קיצונית מהיושב לצדו. השידורים עם שלח אפשרו לשניים לגלם בהצלחה את תפקידי "המורה והתלמיד", כשרסקין מעלה שאלות ושלח משיב עליהן. הדו-שיח הפורה הזה העשיר את השידור, גם בלי בדיחות קרש, זלזול בשחקנים ומאמנים ומלמולים מוזרים.

(אילן קפרוב)

עופר שלח שדר כדורסל (ימין) עם ניב רסקין (ברני ארדוב)
עפר, אתה חסר (צילום: ברני ארדוב)

רמי וייץ ואברהם גרנט

אברהם גרנט הוא אולי המאמן הישראלי עם ההבנה התקשורתית הטובה ביותר. לפעמים זה פעל לרעתו, כי נוצר הרושם שהוא בוחש בלתי נלאה, ולעתים לטובתו - למשל, בעבודתו כפרשן, לאחרונה ביורו 2004 ובמונדיאל 2014. אז נכון, התחרות לא קשה במיוחד, ובכל זאת הוא הצליח להתגלות כאחד הטובים, הרהוטים, העניינים והתורמים מבין פרשני הכדורגל בארץ.

רמי וייץ, כפי שכתבנו קודם לכן, הוא שדרן שמושפע דרמטית מרמת הפרשן שבצידו. לעתים זה פועל לרעתו, כמו במקרה של שגיא כהן, ולעתים לטובתו, כמו בציוות שלו עם אברהם גרנט. אפשר לקוות שנזכה לפגוש בהם גם במונדיאל 2018, בהנחה שהמאמן לא יהיה עסוק בדיוק במועמדותו לאימון נבחרת זמביה.

(אבנר שביט)

אברהם גרנט מאמן נבחרת גאנה (GettyImages)
כשהוא לא עסוק בספקולציות, הידע שלו בא לידי ביטוי (אברהם גרנט)