עוגיית מזל: "לוגאן לאקי" הוא חטיף קיצי חביב, אך לא יותר מכך

סטיבן סודרברג כל כך לא עקבי, שהיה יכול להיות בהנהלת בית"ר ירושלים. רק לפני ארבע שנים הכריז על פרישה מקולנוע והנה הוא כבר חוזר, אף שמצבו של הענף לא השתפר מאז ולכאורה אין סיבה הגיונית לשוב לחיקה של הוליווד המדשדשת.

הקולנוען הפורה, מי שכבר בגיל 26 זכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן הודות ל"סקס, שקרים ווידיאוטייפ", עושה את הקאמבק שלו ב"לוגאן לאקי", שעלה כאן לאקרנים בסוף השבוע האחרון. צ'אנינג טייטום ואדם דרייבר מככבים בו כצמד אחים לוזרים, המתכננים לבצע שוד במהלך מירוץ מכוניות, ומקווים לדפוק קופה לא רק כדי להתעשר, אלא גם כדי להוכיח שהם מסוגלים לעשות משהו כמו שצריך.

בשל השתייכותו לז'אנר השודים, מפתה להשוות את "לוגאן לאקי" לסדרת סרטי "אושן" עליהם היה חתום סודרברג. אלא שבאותם להיטים מצליחים הגיבורים היו מגונדרים וחלקלקים, זירות ההתרחשות היו בעולמות הבלינג-רינג וגם היה ברור לגמרי כי רוב הדמויות מצביעות למפלגה הדמוקרטית.

כאן, לעומת זאת, העלילה מתרחשת בין מערב וירג'יניה לצפון-קרולינה, במעוזי הצווארון הכחול האמריקאי שמהם דלה טראמפ את הקולות המכריעים שלו. הגיבורים משתייכים למעמד הפועלים ויש להם ידיים של אנשי כפיים וכרס של שתייני בירה, והסרט כולו לא מריח מאפטר-שייב אלא מוויט-טראש. לפיכך, "לוגאן לאקי" דומה פחות לסדרת "אושן" ומזכיר יותר את המקור הבריטי של "הג'וב האיטלקי", בו כיכב מייקל קיין עם המבטא הקוקני הכבד שלו.

כך או כך, סודרברג מיטיב לעצב את העולם בו מתרחש הסרט, שרוב הצופים אינם מכירים מקרוב. יש בו איפיון מדוקדק וצבעוני של אזורי התרחשותו, על הנופים והמבטאים הייחודים שלהם, וגם גלריה עשירה של דמויות.

בצד צמד האחים בגילומם של טייטום ודרייבר, אנו פוגשים עוד כמה שותפים לפשע או כאלה שנקרים בדרכו. ריילי קיאו, הנכדה של אלביס ומי שכיכבה בסדרה "מאהבת בתשלום מראש", מגלמת את אחותם הצעירה. כזכור, היא הופיעה גם ב"אמריקן האני", שהתרחש במחוזות דומים לאלה של "לוגאן לאקי", כך שאפשר כבר לראות בה מומחית לסרטים על אמריקה הענייה והמוזנחת. לעומת זאת, דניאל קרייג, שניצל את מסע הקידום של הסרט כדי להודיע כי ימשיך לגלם את ג'יימס בונד, מככב כאן בתפקיד אחר לגמרי ממה שהוא רגיל אליו: כאסיר, מומחה לפיצוח כספות, שמתהדר בשם הנפלא ג'ו באנג, ובשני אחים לא פיקחים, כמו כל גיבורי קומדיית הפשע הזו.

אינטליגנציה מפוקפקת מאפיינת כאן גם את הדמויות ישרות הדרך, למשל הילרי סוונק כסוכנת החוקרת את הפשעים וסת' מקפרלן כאושיית מירוצים עם שפם מגוחך. שניהם עושים כאן תפקידים לא גדולים או מחמיאים, וסביר להניח שלא היו מסכימים לקבל אותם אילולא היה זה סודרברג מן הצד השני של הקו. זו הפריבילגיה של במאי במעמדו: הוא יכול להתקשר לאיזה שחקן שירצה, עם איזה תפקיד שלא יציע לו, וסביר להניח שייענה בחיוב, לרווחתו ולטובת הצופים.

סודרברג, כהרגלו, לא רק ביים את הסרט אלא גם צילם וערך אותו – וככל הנראה גם כתב אותו, שכן על התסריט חתומה "רבקה בלאנט", ועל פי כל הסימנים מדובר בשם עט שלו. כבמאי וכתסריטאי הוא מיטיב לעצב דמויות וכן ללהק ולהדריך שחקנים, כך ש"לוגאן לאקי" מציג בפנינו רצף בלתי נגמר ומענג של טיפוסים צבעוניים ומעניינים.

כמו כן, כהרגלו, סודרברג מצטיין בזיהוי עקב האכילס של גופים גדולים. בסרטו הקודם, "תופעות לוואי", זיהה את החולשות של עולם הפסיכיאטריה וחברות התרופות. כאן הוא מראה כיצד האגו של מנהלי בית הכלא ותאוות הבצע של חברות הביטוח של תאגידי המירוצים הופכות את מבצע השוד לפארסה אבסורדית.

נוסף לזאת, מתברר כי ליצור סרטים זה כמו לרכב על אופניים - משהו שאף פעם לא שוכחים. שנות הפרישה חלפו כלא היו, וידו של סודרברג כאן קלה ובטוחה כפי שתמיד הייתה: הוא מביים, עורך, מצלם ומשלב בין הכלים השונים באופן מיומן, צלול ומלוטש להפליא, ולהביט ב"לוגאן לאקי" זה כמו להסתכל במים זורמים במעיין.

עם זאת, מבול הביקורות המשתפכות שנחתו פה על הסרט עם יציאתו נראה לי תמוה למדי. הן נובעות אולי מחוסר היומרה של "לוגאן לאקי", שבגינו גם מי שעף עליו מצטייר כלא יומרני, ואולי מתוך ההערצה לסודרברג והנטייה של מבקרים להוקיר כל במאי שיש לו חותם ייחודי ושליטה באמצעי המבע הקולנועיים.

בקופות ארצות הברית, לעומת זאת, הביצועים של הסרט מתונים למדי, וזו כבר נראית לי כתגובה הגיוניות יותר. "לוגאן לאקי" אמנם עשוי היטב, אך רחוק מלהפעים: לאורך 119 דקותיו עתירות סצינות האווירה, יש לא מעט רגעים מתים ואף משעממים ומייגעים. נוסף לזאת, גם ברגעיו החזקים, הוא לא מלהיב או מרגש במיוחד, ובמשך כל הזמן יש לו חורים בעלילה בגודל של מכונית מירוץ.

קומדיית השודים הזו, אם כך, אינה יותר מאשר משב רוח קיצי חביב. לפיכך מתברר כי הייתה משמעות לפרישה המופרכת עליה הכריז סודרברג בזמנו: בלעדיה, "לוגאן לאקי" היה נרשם כתוצר זניח יחסית בקריירה של הבמאי, אך בזכותה יזכרו אותה כסרט הקאמבק שלו, ולכן בכל זאת יוקירו אותה כמשהו מיוחד למדי.