היא כבר הופיעה בקיסריה ב-2013, אז למה דווקא אמפיפארק רעננה מרגיש כמו החצר הקדמית של הבורגנות? כמו יאיר לפיד? כמו פילאטיס אחר הצהריים? כמו שנת ישרים? עברו 13 שנים מאז "Soviet Kitsch", אלבום שהגביל במידה הנכונה את האקספרסיביות הפרועה של רג'ינה ספקטור, כדי לשכלל ולהנגיש אותה והכל השתנה. אחריו ספקטור הוציאה ארבעה אלבומים עם פזמונים פופיים יותר, הניחה לשירים מ"11:11" והרדימה את הצדדים הסובייטים-קלאסיים במוזיקה שלה. חובבי רג'ינה מהאינדי, מהפוליטיקה, מהקונסרבטוריון ומהסולסיק גם הם עברו הלאה; לספוטיפיי, לפנסיה ולפיד. השינויים התרחשו גם בתעשיית המוזיקה, כשהסמפלרים תפסו את מקומם של הפסנתרים והגיטרות, וההפקות הבמובסטיות תפסו את מקומם של השירים המיניאטוריים. עשור פלוס הוא זמן ארוך להשתנות, לצאת מהבארבי, לעשות את קיסריה ולהתמקם ברעננה. עיר שיש בה אחוז גבוה של מתגייסים? קאנטרי קלאב? גגות רעפים? - תושביה יעידו ויש בה הופעה של רג'ינה ספקטור. אלה החיים.
אז הנה, ווניו שהוא אירוני ל-2004, מתאים בול ל-2017. וקבלת הפנים היא לא של אירוע פרובינציאלי, אלא של טקס חילוני שבמרכזו ניצב פסנתר כנף, ויש רוח פלאית, ואווירה נינוחה מאוד - דברים שאי אפשר להגיד על הופעות חו"ל בסדרי גודל של פארק הירקון ולייב פארק ראשון לציון שמעוררים דחייה אוטומטית. רעננה מוכנה יותר ממקבילותיה לפתיח א-קפלה של ספקטור ל"שלום עליכם", שעובר כמו ארוחת שישי יהודית, שלא במקרה התמלאה ברגשות טעונים כלפי משטר סמי-נאצי/גזעני. זה יכול היה להישאר אמורפי ומרומז, אבל בהמשך היא תבהיר "נאצים מזוינים, הם חזרו! כל כך מהר! מי היה מאמין?", ותעבור לבצע בכישרון נדיר את "Ballad of a Politician". יש לה שורשים-יהודיים וטריגר להתעכב על כל הברה, להתפוצץ על הגבר ש"נמצא בחדר ולוחץ ידיים לגברים האחרים".
על הדשא אין שינויים קיצוניים. אותו קהל שהלך להופעה של ספקטור ב-2007 בבארבי תל אביב, נמצא גם כאן, בתוספת מצטרפים חדשים - חלקם הגיע בזכות הפתיח של "כתום זה השחור החדש" ("You've Got Time"), וחלקם עשה את כל הדרך מ"Begin to Hope" והאלבומים שיצאו אחריו. האחרון שבהם, "Remember Us to Life", אמנם לא גרף הישגים משמעותיים הרבה בגלל אינפלציית האלבומים של 2016 - אבל כן כלל בתוכו קטעים מעולים שהם חלק אינטגרלי מההופעה (כמו "Grand Hotel", "The Trapper and the Furrier", "Obsolete" ו"Small Bill$").
יש חריקה יחידה שמגיעה בשיר "The Light" שלא מתקרב באיכותו לקרסוליים של שירים כמו "Après Moi", "Sailor Song" ו"Us", אבל זה חולף מהר ומפנה מקום לביצוע אדג'י ל"That Time", בו היא מפשלת באקורדים, מתבדחת ("אני לא באמת יודעת לנגן על גיטרה") ומתחילה לאבד שליטה על עצמה בקטע טוב, כשכל אהבת הקהל מזדקקת לרגע הזה.
מעל האינטליגנציה, המוזיקליות, הסטליסט שהורכב היטב, הביצוע היפהפה ל"Samson", הנגנים המצוינים והסאונד החם והג'אזי בולטת מנטליות של ענווה והכרת תודה. ספקטור, כבר בת 37, מסיימת כל שיר ב"תוד'ה רררבה" שכאילו בוקע מגרונה של ילדה שקיבלה את כל מבוקשה. היא מנהלת דיאלוגים ערניים עם הקהל לא כדי למלא את חובתה כאנטרטיינרית, אלא כדי להעביר את המסר - היא אסירת תודה, על ההיענות ועל המעמד. מרענן לקבל פידבק שהוא הנגטיב לזחיחות השלטת - והופעה חיננית כמו זאת, על כל מעלותיה, תיספג עמוק בזיכרון. כמו שקרה ב-2007. בעצם לא הרבה השתנה.
