כרוניקה של עבדות: "שיבה" המצוין מגולל היסטוריה של התאכזרות וניצול

במערב בכלל, ובארצות הברית בפרט, סיפורם של העבדים האפריקנים מוצג בדרך כלל ככרוניקה של ניצול קולוניאלי ואימפריאליסטי של הצפון הגלובלי העשיר את הדרום הנחשל; כרוניקה של משעבדים ממוצא אירופי – בריטים, הולנדים, צרפתים, פורטוגלים ואחרים – אשר פלשו לאפריקה, לכדו ילידים תמימים בכוח הזרוע וללא אבחנה, ומכרו אותם לעבדות בעולם החדש. סיפור בשחור ולבן, תרתי משמע. רק מעטים מתעכבים על התהליך שבו נלכדו אותם עבדים והגיעו לידי הסוחרים האירופים. מעטים עוד יותר מודעים לכך ששכבות נרחבות של החברה האפריקנית הילידית התעשרו באופן ניכר כתוצאה מסחר העבדים הזה, שהיה לבסיס העיקרי של כלכלות מקומיות ויצר אליטה של סוחרי עבדים אפריקנים, שנים רבות לפני שהמעצמות האירופיות השתלטו על מולדתם. את סחר העבדים הזינו מלחמות שבטיות, כמו זו שבין בני הפנטה לבני האשנטי, אשר נועדו במידה רבה ללכוד שבויים. רבים מבין אותם עבדים נמכרו לסוחרים לבנים והובלו לאמריקה בספינות העבדים הידועות לשמצה; אחרים נשארו באפריקה כרכושם של בעלי עבדים בני המקום. את המציאות הזו תיארה יא ג'סי בספר הביכורים המצוין שלה, "שיבה", שאותו כתבה בשנת 2016, בהיותה בת 26, ושראה אור בעברית בהוצאה משותפת של הוצאת הבוטיק תמיר/סנדיק והוצאת משכל המבוססת.

ג'סי, שנולדה בגאנה והיגרה לארצות הברית כפעוטה, מתמקדת בשני ענפים של אותה משפחה – שתי שושלות שמקורן בשתי אחיות-למחצה בחוף הזהב של מערב אפריקה, או גאנה של ימינו, באמצע המאה ה-18. אפייה, נערה שגדלה בצלה של אם חורגת מתעללת, נישאת בגיל צעיר לקצין בריטי ועוברת לגור עמו במצודת קייפ קוסט, שממנה משולחים העבדים אל העולם החדש. היא משתלבת ב"מועדון" של נערות אפריקניות שנישאו לחיילים בריטים, שבדרך כלל גם מחזיקים, במקביל, רעייה חוקית וילדים מעבר לים. אפייה וחברותיה משתדלות ככל יכולתן להדחיק את העובדה שבמרתפי המצודה, ממש מתחת לחדריהן המרווחים, כבולים בני ארצן בצפיפות נוראית, מתבוססים בהפרשותיהם, סופגים מגוון סוגים של התעללות מצד שוביהם המקומיים והזרים, וממתינים לשילוחם אל חיים של סבל בצד השני של האוקיינוס. אחת מאותם מוכי גורל היא אסי, בתו של לוחם גדול ובעל עבדים בעצמו, שנשבתה במהלך פשיטה של שבט יריב ונלקחה למצודה, שם היא נאנסת באכזריות על ידי חייל בריטי לפני שהיא נשלחת אל הספינות. הרומן מתאר, לפי סדר כרונולוגי, את קורות הנשים האלה, שמעולם לא פגשו אחת את השנייה, ואת גורלם של צאצאיהן בארצות הברית ובאפריקה עד לימינו אנו.

כל פרק ב"שיבה" מוקדש לדור אחד של אחת המשפחות. המבנה הזה, ולא רק הוא, מזכיר מאוד את "מאה שנים של בדידות" של גרסיה מרקס, אם כי הריאליזם המאגי נוכח כאן הרבה פחות, וטוב שכך – זהו רומן היסטורי, גם אם בדיוני, והוא מבקש לתאר את המציאות על כל כיעורה, ללא ניסים שמימיים או תופעות על-טבעיות. גם הקטעים המעטים בספר שנסחפים למחוזות ההזיה והחלום אינם מוצלחים במיוחד. הבחירה הזאת של ג'סי – לדלג עשרות שנים בין סופו של פרק אחד ותחילתו של משנהו – יוצרת מתח מעניין בין המאקרו והמיקרו: מצד אחד, הפער הזה לא מאפשר, לכאורה, להתעמק באף אחת מן הדמויות. כך, למשל, לא מסופר כמעט דבר על חייה של אסי לאחר שהיא מובלת אל ספינת העבדים, למעט כמה זיכרונות מעומעמים של בתה נס, כעבור שני פרקים. על גורלה של אותה נס ידוע עוד פחות – הפרק המוקדש לה מסתיים באירוע דרמטי במיוחד שתוצאותיו לא מתוארות בהמשך. מצד אחר, הדגש כאן הוא על הזווית הרחבה, על תהליכים ותמורות ארוכי-טווח, ולא על הביוגרפיות האישיות של הגיבורים. כל פרק הוא מעין סיפור קצר בפני עצמו, שמנסה להעביר את רוח התקופה שבה הוא מתרחש תוך התמקדות במיקרו-היסטוריה, כלומר בהיסטוריה כפי שחווים אותה "האנשים הקטנים" ולא המנהיגים ומקבלי ההחלטות או התנועות הפוליטיות והחברתיות המובילות. ג'סי עומדת במבחן הזה בכישרון רב, וקל להיקשר אל הדמויות שלה אף על פי שאנו פוגשים בכל אחת מהן רק להרף עין.

ההיסטוריה שמתארת ג'סי – בין אם גיבוריה הם עבדים או חופשיים – היא ברובה סיפור מתמשך של סבל, של נישול, של מאבק הישרדות יומיומי ושל זרו?ת. משדות הכותנה של אלבמה ועד לגטו של הארלם; מהכפר אג'יסו עד לחופים של קליפורניה – כל גיבורי הספר, משני צדי האוקיינוס, חיים בתוך מערבולת אינסופית של תלישות וכאב: בן משפחת המלוכה שמעוניין לברוח ממורשתו ולהתחיל חיים חדשים לגמרי בכפר עלוב ושכוח אל; העבד המשוחרר שאשתו החופשייה מלידה נחטפת ונמכרת לעבדות; הנערה שגדלה במיסיון וסובלת כל חייה מהתעללות חולנית מצד איש דת מטורף; האסיר השחור שנמכר לעבודה במכרות, שהיא למעשה עבדות לכל דבר ועניין; האישה שבן זוגה, גבר ממוצא אפריקני שעורו בהיר עד כדי כך שהוא "עובר בתור לבן", זוכ?ה לקיתונות של בוז על כך שהוא מסתובב עם אישה כהת עור כמוה; ואפילו הנערה שהיגרה מאפריקה לארצות הברית אשר נדחית על ידי חבריה השחורים לכיתה בגלל שונותה, וכשהיא מבקרת במולדתה נחשבת בעיני בני עמה לתיירת אמריקנית עשירה: "בתיכון החדש היו יותר שחורים משמרג'ורי הייתה רגילה לראות באלבמה, אבל כבר לאחר שיחות בודדות איתם, הבינה מרג'ורי שמדובר בשחורים שונים ממנה, מסוג אחר. ושהסוג שלה היה הסוג הלא נכון", כותבת ג'סי בעמוד 347. כל אחד מהגיבורים כבול בשלשלאות התקופה שבה הוא חי – העבדות, הקודים המעמדיים והשבטיים, השלטון הזר, האלימות המשטרתית, הגזענות וחוקי ההפרדה הגזעית, ההרואין, אפילו הנטייה המינית – וכל דור מצליח להשתחרר מהשלשלאות שכבלו את קודמו, רק כדי לגלות מכשול נוסף שעומד בדרכו אל החירות, השיוויון והאושר.

ולמרות זאת, סופו של הספר משאיר גם מקום לאופטימיות ולתקווה. על אף כל אותם דורות של סבל ושל ניצול, כשבוחנים את פרקי "שיבה" ממעוף הציפור קשה שלא לחוש מגמה איטית והדרגתית של שיפור בחיי גיבוריו. המגמה הזו היא כמעט בלתי נראית במעבר שבין דור אחד לזה שאחריו, אבל בפרספקטיבות רחבות יותר היא בולטת מאוד. האופטימיות הזו מוגבלת, במידה רבה, לארצות הברית של שלטון אובמה; אפריקה של ימינו אינה מתוארת כמקום שראוי או ניתן לחיות בו בכבוד. בשביל ג'סי, שבעצמה מצאה את הסוף הטוב שלה הרחק מארץ הולדתה, גאנה היא יעד לביקורים נוסטלגיים אבל לא מדינת מושב לגיטימית או מקום שניתן לבנות בו בית ועתיד. ה"שיבה" שעל שמה נקרא הספר היא רוחנית ותיירותית, לא פיזית – תופעה שחוקר התפוצות הארמני-אמריקני הגדול חאצ'יג טולוליאן העניק לה את הכינוי "re-turn", בניגוד ל"return". במובן זה נקודת המבט של ג'סי, של מהגרת "מבקרת" המתבוננת על מולדתה מבחוץ ובמבט "מערבי", מזכירה את אלה שניתן למצוא ב"אמריקנה" של צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה הניגרית שעברה לארצות הברית, או ב"זיכרונותיו של דורבן" מאת אלן מבנקו הקונגולזי שעקר לצרפת. מבלי לגרוע ממעלותיו של "שיבה" או להמעיט בחשיבותו, היה מעניין לקרוא, ולו רק לשם ההשוואה, יצירה דומה פרי עטו של מחבר אפריקני שבחר להישאר במולדתו, או כזו שכתב מהגר שבחר לשוב לאפריקה באמת, ולא רק "לשוב".

שיבה / יא ג'סי. מאנגלית: שי סנדיק. תמיר/סנדיק ומשכל. 391 עמודים.