"זאת טעות," היא הסבירה בנימוס יחסי לאדם בצד השני, שהציג את עצמו כעושר, "אבל עם ע', את יודעת, עושר טעמים, עושר רגשות, עושר צבעים," פירט בהתלהבות, "עדיין טעות, אני לא סופרת." הוא התעלם מהצהרתה ומיד שטח בפניה את חזונו הנלהב לגבי הספר שלטענתו היא עומדת לכתוב. אבל באמת שהיא לא. היא בסך הכול כותבת תוכן שיווקי, ניסתה להשחיל בשיחה, ועוד ל"מרקורי", שהיא חברה בת של חברה בת של חברת פרסום, וכבר שלוש שנים נמצאת, כמה טבעי, בנסיגה. כלומר, יש סופרים, ויש אותה, שמחפשת סלוגן למותג מיובא חדש למזון לכלבים שמכיל אנזים מיוחד המקל על מערכת העיכול. "אנחנו לא צריכים סופרת," ביטל עושר את הנחת היסוד שעליה נבנתה תרבות שלמה של כריכות ועוני. "אנחנו צריכים סופרת צללים, תביני, רוזי היא אישה חד פעמית, עולם ומלואו, אישה שמאחוריה שמונים ושלוש שנים סוערות, ששרדה מלחמות, שואה ואובדן, מישהי שרוצה להשאיר מאחוריה סיפור, זה כותב את עצמו."
"יש לי ממתינה."
"אין בעיה, תעני, אני פה."
"זה מותג מדהים," ארז, סמנכ"ל שיווק, התנשף בטלפון בכבדות שהזכירה לה את הבורדר קולי האומלל של השכנים מלמעלה, "צרפתי, אגב, אנזים מהמם מפחית להם גזים וריח פה."
"יש כבר שם?"
"תשאירי פתוח אבל נראה לי שנלך על לה דוג, זה כלב בצרפתית."
"זה לא."
"סליחה?"
"מה השם המקורי של המותג?"
"משהו עם שייאן, אבל לא נראה לי שיתפוס כאן."
"שייאן זה כלב בצרפתית."
"טוב, אבל נראה לי שנלך על לה דוג, זה כלב בצרפתית."
"אוקיי. מה אתם צריכים?"
"רק פסקה או שתיים על היתרונות וגם להציע כמה הצעות לקאץ' פרייזים להקפיץ את המצגת, שיווקי נטו אבל עם הטון שלך."
"כלב נושך לא נופח?"
"לא."
"הכלבים נופחים והשיירה עוברת?"
"אולי משהו עם חרוז כיפי כזה?"
"מזון עליז לכלב המגיז?"
"לא."
"אוכל אנין לפה מצחין?"
"בלי חרוזים, רק תקתקי לי כמה שורות זריז."
"אנזים ממריץ לכלב מפליץ?"
"ביי."
עושר עדיין היה על הקו ועדיין נתון תחת הרושם שההבדל בין ספרות ביוגרפית ובין מצגות בנושאי כלבים מוגזים הוא טכני, רפה, סמנטי בעיקרו. תוצר של נוקשות סנובית, קיבעונות גבוה-נמוך שחוסר ההוגנות שבהם משתווה כמעט לזה של מערכת הקאסטות ההודית. הם קבעו להיפגש ביום ראשון הקרוב. "ואחרי שתשבי איתה, אני מבטיח לך שתתרגשי לקראת הפרויקט שאגב, עוד לא הגענו לזה, אבל מלהיב גם מבחינה כלכלית." "איך הגעתם אלי?" נזכרה לשאול. "יש לנו צוות אנליסטים שסינן מאות מועמדים והגיע אלייך, דניאלה," הכריז בחגיגיות. הדחף התחרותי שבה התעורר לרגע, "אני הבחירה הראשונה?"
"היחידה."
לא היה לה מושג מה קרה פה עכשיו. אולי עבדו עליה בטלפון? אם אנשים עדיין עושים דברים כאלה, הגיוני שיעשו את זה לה. היא חיפשה בגוגל את רוזמרי וורסל. יש תוצאות. יש אפילו ויקיפדיה.
רוזמרי וורסל
רוזמרי וורסל (באנגלית: Rosemary Worcell נולדה ב- 15.6.1934) היא יזמית, אשת עסקים ויורשת ישראלית-אנגלייה. וורסל היא מייסדת בית האחזקות "גנוסאב" וכיום מכהנת כראש הדירקטוריון. וורסל היא אלמנה ואם לשלושה ילדים.
קישורים חיצוניים: קרן היצירה על שם לאונורה וורסל. (לחיצה. האתר בבנייה.)
עוגמת נפש. "ערך זה הוא קצרמר" אמנם הבהירו בתחתית העמוד, ערך שנועד ככל הנראה לאנשים או מונחים שלא תרמו מספיק לעולם כדי שיטרחו בשבילם באופן יסודי. אמנם קרן היצירה על שם לאונורה וורסל שיגרה דקירת מרירות מוכרת בבטנה, אבל לא יותר. איך מישהו שאולי מותח אותה טלפונית רוצה שהיא תכתוב את הביוגרפיה על רוזמרי וורסל אם היא אפילו לא מעניינת מספיק כדי למלא בסילופים ועובדות שגויות ערך ויקיפדיה פשוט? ואלוהים אדירים, מי קורא לבן שלו עושר? הרי זה כרוך בהתעלמות ממאות שנים של חינוך, אגדות, ספרות ופולקלור שמבנים אותנו להעדפת אושר, שם יומרני בפני עצמו, על פני עושר, שאמור להיות גורם או אמצעי ולא מטרה. כלומר, בהנחה שאתה לא, או לפחות מתאמץ להסתיר את זה שאתה כן, נובוריש המוני וברמה נמוכה. היא צריכה לחזור לכלבים, היא יודעת, אבל איך אפשר? היא נזכרה במיכאל ובשיחת הפרומו "אנחנו נפרדים אבל נדבר על זה בערב", גם אז היא לא חזרה לעבוד, הוא כן. רוזמרי וורסל. סנוז בירכתי מוחה חבט כל כמה שניות ופתאום נזכרה- גנוסאב. את גנוסאב היא דווקא מכירה, ואפילו זוכרת שכינוי החברה, לפחות בפי כמה מעובדיה הממורמרים, הוא "ג'נוסייד". בן הזוג של אסנת, איך קוראים לו? הוא עובד שם. למה היא זוכרת את זה? מאיזה מפגש, ככל הנראה, רוב הסיכויים כזה שהתרחש בבר נוראי, מהסוג שמחלקים בו צמידים לפי "מסלולי שתייה" או שכולם ביחד שותים בו קוקטייל מתוך דלי. לשלוח הודעה לאסנת? היא לא יכולה. היא לא דיברה איתה חודשיים. "קוראים לו מיתן", ענתה לה אסנת במה נראה לה כחוסר סובלנות קל, אבל היה יכול להיות גם הפסקנות הרגילה שלה. "הוא בקורס צלילה עכשיו, אם תבואי מחר אז נתקשר אליו. אולי תבואי?"
מחר. כל כך צפוי שמיתן בקורס צלילה. עולם תת ימי, קלאוסטרופובי ושקט הוא הדבר היחיד שאפשר לברוח אליו מזוגיות עם אסנת ועבודה תובענית בבית השקעות שהוא, ככל הנראה, המקבילה התאגידית לרצח עם. עשרים לחמש, היא התלבשה במהירות, טייץ, סוודר גדול, נעלי ספורט, חטפה את מעטפת החשבוניות ופרצה אל חדר המדרגות. עם כל הכבוד לרוזמרי- יש לי מלא כסף ואני אתן אותו למי שיכתוב לי ביוגרפיה- וורסל, הדואר עומד להיסגר.
"תזכירי לי מי את" / נטע חוטר. הוצאת תכלת. 278 עמודים.