(בסרטון: הבכורה של "געגוע" בוונציה. צילום: אבנר שביט)
בשנה שעברה, "לה לה לנד" הוציא לדרך את פסטיבל ונציה ובכך גם יצא למסע הקסם שלו, מה שהעצים עוד יותר את חשיבות משבצת הפתיחה של אירוע הקולנוע היוקרתי, והפכה אותה למבוקשת במיוחד. כולם הרי רוצים קצת מן ההילה והמזל של המיוזיקל עטור הפרסים.
אמש (רביעי), יצאה לדרכה מהדורת 2017 של הפסטיבל הוותיק, ומנהליו החליטו להעניק את בעיטת הפתיחה הכה אטרקטיבית ל"Downsizing", סרטו החדש של אלכסנדר פיין, מי שהיה חתום בעבר על "אודות שמידט", "דרכים צדדיות" ו"היורשים" בין השאר, ונחשב אחד הקולנוענים האמריקאים הבולטים והמוערכים בדורו.
הבחירה התגלתה כמוצדקת: הקהל נהנה מן הסרט והביקורות משתפכות עליו. בהוליווד ריפורטר ובווראיטי, שניים מן הפרסומים המשפיעים בתעשיית הקולנוע האמריקאי, כבר מיהרו להכריז על "Downsizing" כפקטור משמעותי בעונת הפרסים, בעיקר בקטגוריית התסריט המקורי, אותו כתב פיין עם שותפו המקצועי ארוך השנים, ג'ים טיילור.
כמשתמע משם הסרט, הוא עוסק במציאות עתידנית בה מצאו מדענים דרך להילחם בהתפוצצות האוכלוסין: לכווץ אנשים לגודל מזערי, וכך יהיה מקום לכולם. מאט דיימון מגלם אמריקאי ממוצע שמסכים להשתתף בניסוי, ודווקא ההקטנה שלו מרחיבה את לבו יותר מתמיד, ומסדרת לו חוויות גדולות מהחיים.
את דיימון מקיפה גלריה עשירה של שחקנים, ובהם קריסטן ויג כרעייתו, כריסטופר וולץ כאצבעוני חובב מסיבות חשק והונג צ'או כאקטיביסטית וייטנאמית שממשלתה צמצמה את ממדי גופה כעונש פוליטי. כולם יחד מציגים סרט, שנראה כאילו פרנק קפרה ביים תסריט של רואלד דאל: מצד אחד, הוא אמריקאי ומתקתק כמו פאי תפוחים, ומצד אחר, אקסצנטרי, הזוי ועשיר בדמיון ובהמצאות.
ועם זאת, ההיסטריה של התקשורת האמריקאית ביחס לסרט נראית לי מוגזמת. לאורך 135 דקותיו, אין בו כמעט רגעים מצחיקים באמת או מרגשים במיוחד. מה שכן, הוא בטח לא מזיק, והמקוריות יוצאת דופן שלו במונחים הוליוודיים מבטיחה שגם עוד עשרים שנה לפחות נזכור אותו כאחד מן הקוריוזים המעניינים של תקופה זו.
חוץ מן התחרות הרשמית, בה משתתף "Downsizing", נפתחו אמש גם מסגרות הצד של הפסטיבל. באחת מהן, "ימי ונציה", הוקרן הראשון מבין לא פחות מארבעה סרטים ישראלים שיוצגו בפסטיבל: "געגוע" של שבי גביזון, אחד מן היוצרים המצליחים בקולנוע המקומי משנות התשעים והלאה, שהיה אחראי בעבר ל"שורו", "חולה אהבה בשיכון ג'" ו"האסונות של נינה".
כיוון שנקודת המפנה בסרט מגיעה כבר בדקה השלישית, אין ממש דרך לדבר עליו בלי לספיילר לו את הצורה. לכן, נאמר רק כי שי אביבי מגלם בו גבר הנפגש עם אהובה מן העבר, אותה משחקת אסי לוי, ומקבל ממנה לא בשורה מפתיעה אחת אלא שתיים.
נאמר גם כי יש ב"געגוע" רומנטיקה, סנטימנטליות ומלודרמטיות, הומור פרוע ושחור וממדים פנטסטיים ובקיצור, יש לו ניחוח איטלקי. לא פלא, אם כך, שאוצרי הפסטיבל בחרו בו, ולא מפתיע גם שהקהל בוונציה הגיב לו בחום. סשן השאלות והתשובות בסיום ההקרנה היה ארוך כמעט כמו הסרט.
השאלה האחרונה בפינג-פונג הזה העלתה קושיה: איך זה כי בניגוד ל"פוקסטרוט", סרט ישראלי אחר שיוקרן בפסטיבל, ב"געגוע" אין פוליטיקה. "אני אדם מאוד פוליטי, אבל הסרטים שלי אף פעם לא פוליטיים", השיב גביזון. "בשלב מסוים של כתיבת התסריט, היתה כוונה שהפעם דווקא כן יהיו ממדים פוליטיים, אבל בסופו של דבר זה לא יצא לפועל מכל מיני סיבות".
כך או כך, הקהל בארץ יוכל להיחשף ל"געגוע" כבר בשבוע הבא יום רביעי, במסגרת יום הקולנוע הישראלי, ואז בחמישי, עת יגיע לאקרנים בהפצה מסחרית רחבה. באמצע ספטמבר, ינסה להשתמש במומנטום הוונציאני כדי לקטוף כמה שיותר מ-13 פרסי האופיר להם הוא מועמד.
הפסטיבל יימשך עד יום שבת הבא וכבר בסוף השבוע הקרוב צפויות בו כמה בכורות מעניינות, כולל של" Suburbicon" של ג'ורג' קלוני; של"Human Flow", דוקו של איי וייוויי על ההגירה העולמית, שמעורר סקרנות רבה; וכמובן גם של "פוקסטרוט", שיערוך כאן את הפרמיירה העולמית כבר ביום שבת.
כל זה יתקיים תחת אבטחה מסיבית לא היסטרית כמו בפסטיבל קאן האחרון, אבל כזו שוותיקי ונציה לא זוכרים כמותה. בין השאר, אמצעי האבטחה כוללים חיילים חמושים, צלפים על הגגות ומחסומים כנגד פיגועי דריסה.
הקהל לא מתרגש, שכן כבר הורגלנו כי כך הם פני הדברים במציאות של 2017. אם לוקחים בחשבון גם את ההתחממות הגלובלית, שבגינה מזג האוויר בפסטיבל לח ולוהט, אולי כדאי באמת לאמץ את החזון של "Downsizing" ולכווץ את האנושות.
