(בסרטון: הטריילר של "The Shape of Water")
לא רק בישראל מפיקים סרטים שעלולים להרגיז את הממשלה - גם בלבנון. וכך, התקיימה אמש (בחמישי) בוונציה הקרנת הבכורה העולמית של "The Insult", הדרמה החדשה של הלבנוני זאיד דואירי, והיא נפתחה בכתובית המבהירה כי כל המתואר בה אינו מייצג את דעותיה של הממשלה המקומית. כדי להימנע מחיכוכים איתה, יוצרי הסרט גם לא יאפשרו את הפצתו בישראל וככל הנראה אפילו לא הקרנה חד-פעמית שלו.
לכן, לפחות בשלב זה, הקרנות בפסטיבלים בינלאומיים הן ההזדמנות היחידה מבחינת הצופה הישראלי להיתקל בסרט על מסך גדול, ובהחלט היה שווה לעשות זאת, שכן "The Insult" התגלה כדרמת בית משפט מרתקת ומאירת עיניים.
דואירי מציג כאן את סיפורו של לבנוני נוצרי, המתעמת עם תושב מדינתו שמוצאו פלסטיני, ובשלב מסוים של הוויכוח מכריז "חבל שאריאל שרון לא חיסל את כולכם", מה שמדרדר את הקטטה מאלימות פיזית למילולית ומוליך גם לתביעה. בין כתלי בית הדין, העימות בין שני הגברים הזועמים הופך למשהו משמעותי יותר: משפט על תולדותיה של לבנון משנות השבעים והלאה, שגורר לתוכו את המדינה כולה.
וכך, דרך הסיפור האישי והקטן, נחשפת בפנינו התמונה הגדולה: ההיסטוריה המורכבת של הסכסוך בין הנוצרים לפלסטינים וכל המטענים שעדיין יש בין שני הנצים. הסנובים ודאי יגידו שהסרט אינו מעניין במיוחד קולנועית, אבל "The Insult" עשוי לעילא, אפקטיבי ומותח. חשוב מכך, הצפייה בו מעניקה שיעור מאלף על החברה הלבנונית ולכן היא חשובה לכל מי שמתעניין בשכנינו.
הדרמה הזו, המשתתפת כאן במסגרת התחרות הרשמית, בהחלט עוד עשויה להשתלב במירוץ לאוסקר בקטגוריית הזר, אם רק ממשלת לבנון תגיש אותה. כך או כך, תואר אחד כבר יש ל"The Insult" - הוא נכנס להיסטוריה כסרט עם הכי הרבה אזכורים לאריק שרון, שהשם שלו חוזר כאן לפחות כל חמש דקות.
מוקדם לפתוח את בקבוקי הקיאנטי, אבל לפחות ביומיים הראשונים שלה, התחרות הרשמית של הפסטיבל מעידה על פרץ יצירתיות משמח בקולנוע האמריקאי המסחרי. שלשום הוקרן "Downsizing" של אלכסנדר פיין שהתפאר בשלל רעיונות מקוריים, אם כי הביצוע שלהם לקה בחסר. אתמול עלינו שלב, ו"The Shape of Water" של גיירמו דל טורו הציג את השילוב המושלם: חזון ייחודי וביצוע ללא רבב.
הבמאי הווירטואוז, מי שהיה חתום בעבר על "המבוך של פאן" המופתי, מיקם הפעם את העלילה ב-1962 ועוקב אחר הקשר שמתפתח בין אילמת העובדת במעבדה סודית של הממשלה האמריקאית, ליצור ענק ומסתורי הכלוא באקווריום שבה.
בין השניים צומח סיפור אהבה, יוצא דופן מן הסתם. כזה הוא גם הסרט, שמצליח להפעים שוב ושוב - כל סצינה בו יותר פנטסטית, מהפנטת ומסחררת מזו שקדמה לו. מבחינה חיצונית, התוצאה מציגה את אחד העולמות הוויזואליים היפים שנראו בקולנוע אי פעם: יפה כמו כיכר סן מרקו בלילה. מבחינה פנימית, בתוך הקנקן הנוצץ פועם לב ענק, ו"The Shape of Water" משכיל להציג סיפור אגדה רומנטי וקסום.
כמו כן, סאלי הוקינס מפגינה בו את תפקיד חייה בהופעתה כגיבורה. היא, כמו גם דל טורו ועוד כמה מאנשי הצוות של הסרט, יכולים כבר לשריין את החליפות שלבשו לבכורה אמש לטקס האוסקר הקרוב.
אותה פרמיירה נרשמה כאחת המוצלחות שהיו בוונציה בשנים האחרונות. הקהל עמד על הרגליים, מחא כפים ממושכות וצווח "בראבו". גם התקשורת מיהרה בצדק רב להרעיף שבחים על הסרט, והמבקרים ברחבי העולם אף ציינו כי הוא משתווה ברמתו ל"המבוך של פאן". במקרה זה, הסופרלטיבים במקום, ומשמח אם כך ש"The Shape of Water" יופץ בארץ במהלך השנה הקרובה.
ולסיכום: התחרות הרשמית של הפסטיבל הציגה אמש בכורה עולמית של סרט מדובר נוסף, הדוקו "Human Flow", עליו חתום לא אחר מאשר איי וויי וויי. הפעם, למרבה הצער, אפשר לסכם את התוצאה במשפט אחד - אוי וי זמיר.
האמן הסיני המהולל מתיימר להציג כאן פסיפס מקיף של ההגירה העולמית העכשווית. ייאמר לזכותו כי הוא נהנה מגישה לכל נקודה בעולם כמעט, ויש ביצירת הדוקו כמה סצינות בלתי נשכחות, למשל אלה בהן אנו חוזים בפליט עיראקי קטוע יד או במהגרים הישנים ברחובות פריז. עם זאת, איי וויי וויי כושל בסך הכל בשתי החזיתות: הסרט לא משכיל לספר סיפור ומנגד גם לא לנסח איזושהי שפה ויזואלית ייחודית ומעניינת. כמו כן, למרות היומרה הרבה, אין כאן שום מידע חדש שלא היה ידוע לצופים קודם לכן.
לעומת זאת, יש בסרט לא מעט דידקטיות ופדגוגיה, והוא כמובן גם נמרח (140 דקות) ומייגע. כלי תקשורת רבים ברחבי העולם שיבחו אותו, אבל עם כל הכבוד, נראה לי שזה נובע מן השם הטוב של הבמאי ומחשיבות הנושא. לסוגיה חשובה כמו ההגירה מגיעים סרטים טובים יותר.
הפסטיבל יימשך עד סוף השבוע הבא, ומחר (שבת אחר הצהריים) תגיע גולת הכותרת של הנציגות המקומית כאן: הבכורה העולמית של "פוקסטרוט", שבסופה נדע אם הצדיק את מעמדו כאחד הסרטים המדוברים כאן.
