ב-2010 פתאום נשמעה אצלנו דפיקה מוכרת בדלת. שמונה שנים חלפו מאז אתגר קרת כתב משהו. העולם החדש כבר היה גדוש בבלוגרים, בכל מקום הפציעו אתגר קרת וונאביז - כאלה שיודעים לכתוב וכאלה שפחות - רובם ככולם פחות מוכשרים מהמקור. המרשתת הפכה לבליל של הגיגים, כשלפתע השריף הישן של העיירה חזר בפעם האחרונה. קרת שב לסיבוב פרידה עם "פתאום דפיקה בדלת", ובהוראת המזוקן, הסוקר ושליח הפיצה מסיפור הנושא, הוציא לדרך את הלקט האחרון בהחלט, לפחות עד היום.
שבע שנים חלפו. קרת פנה לעולמות אחרים. הוא הבין שגם אם 99.9 אחוז מהכותבים פחות מוכשרים ממנו, הז'אנר עצמו מת. לסיפור הקצר אין תקומה. מי שכן נתן צ'אנס נוסף והקים אותו לתחייה הוא צבי סהר, המעבד והבמאי שפיתח את הפאפט-סינמה (תיאטרון בובות מוסרט), שיחד עם עודד ליטמן יצר גרסה בימתית ייחודית לספר. המחזה, שאורכו 60 דקות בלבד, כולל סיפורים מהקובץ ועוד סיפור אחד, "יורים בטוביה" מתוך "אניהו". מככבים בו אסף סולומון, שמחה ברבירו, יובל סגל, נטע פלוטניק ומעל לכל הבובאית המוכשרת גוני פז, שבלעדיה ובלי איילת גולן, החולקת עמה את התפקיד, לא יכול היה לעלות בגרסה זו.
זו לא הפעם הראשונה שיצירה של קרת זוכה להפקה "בובתית". גם ב"$9.99", סרט דל תקציב בהפקה אוסטרלית לו כתב קרת את התסריט, נעשה שימוש בטכניקה דומה. מסקרן היה לראות כיצד ישלבו סהר וליטמן בין הדרמה של הדמויות לזו של הבובות ולשקף הכול בווידאו של אוהד לויטן. האם זה מיוחד? בהחלט. האם הם הצליחו במשימה? קשה להגיד, אם כי נקדים ונאמר שבאותה מידה של חוסר הצלחה, הם רחוקים מאוד מכישלון.
בסיפור הראשון, "פתאום דפיקה בדלת", אין כלל שימוש בבובות או בוידאו. סולומון, שמתפקד על תקן המספר הראשי במרבית שלבי ההצגה ובמיוחד באפיזודה הזאת, מגלה מיומנות גבוהה בתפקיד לא פשוט. יש בו שילוב של כנות, כעס עצור וקצת מניאקיות, הוא סטורי-טלר אולטימטיבי וזה עובר מצוין. הסיפור השני הוא "בוקר בריאות", ושם נכנס אפקט הבובות לפעולה. ההפעלה והמיומנות של פז מעוררות השתאות, והעיניים מרצדות במהירות ועוברות מהבובות למסך, מהמסך לבובות וחוזר חלילה.
כאן וגם ב"יקומים מקבילים", הסיפור הבא, מתגלה הבעייתיות בז'אנר שייצר סהר. המרדף האינסופי של הצופה אחרי הלוליינות הבובתית גובה ממנו כל כך הרבה ריכוז, עד שלא נשאר כמעט מקום להכיל את הסיפור. הקיבולת המוחית לא מספיקה גם לאינטנסיביות של ההפעלה וגם למעקב אחר העלילה. האם זו הוכחה לכך ש"פאפט סינמה" הוא משהו שלא באמת עובד? ממש לא, כי ב"דג זהב" זה כבר נראה ומרגיש הרבה יותר טוב, אם מפאת עוצמתו של הסיפור החזק מלכתחילה, ואם משום שבשלב זה כבר למדנו לחלק את הקשב בצורה יעילה יותר.
ולאחר כל אלה, מגיע "יורים בטוביה" ובו הכול כבר מתחבר לרמת שלמות. הסיפור הזה לקוח מתוך "אניהו", דווקא הקובץ הכי פחות מוצלח, לטעמי, של קרת. צוות השחקנים פועל בהרמוניה, כל אחד משמיע את קולו בטיימינג מושלם ופז מייצרת תנועה בובתית והפעלה ווקאלית מרשימה לכלב טוביה. יחד הם הופכים סיפור טוב שנבלע בתהומות הנשייה למעשייה נפלאה, ויוצרים פיסה בימתית מתוזמנת היטב ובעיקר מרגשת. תחושה של התעלות.
קשה להגדיר את החוויה כאחידה, אבל למען ההגינות זוהי תחושה שנכונה לכל ספריו של קרת ולזה בפרט. מבחינה זאת, ההמחזה של "פתאום דפיקה בדלת" משקפת את הספר, על עליותיו ומורדותיו. למרות הרגעים היפים, עדיין נדמה שהתחושה חצויה וזו ההחמצה של המחזה הזה - כוונותיו טובות, אבל ריבוי העליות והמורדות מונעים ממנו להפוך למשהו שבאמת יהיה קשה לשכוח.
