(בווידאו: מתוך מטומטמת באדיבות HOT)
"כשאנחנו נוסעים לפסטיבלים בחו"ל עם הסדרה 'מטומטמת', ואנשים שומעים באיזה תקציב צילמנו אותה, הלסת שלהם נשמטת", אומר שי קפון, שחתום על "מטומטמת" כבמאי וכיוצר שותף עם בת חן סבג. הפער בין ההצלחה וההערכה הרבה בהן זכתה הסדרה לתקציב המאתגר שלה עלה לאחר ששאלתי אותו איזה דילמות משמעותיות עלו בעת יצירת הסדרה, שהחלה השבוע את העונה השניה שלה ב-HOT3. "הדילמה העיקרית של הסדרה הזאת היתה על מה לוותר ועל מה לא. 'מטומטמת' צולמה כמו ז'אנר עליון, חוץ מהתקציב שהיה אפסי. היינו צריכים לעשות קסמים כדי להוציא מוצר כזה בתקציבים האלה. היה קשה ומאתגר".
"הבחירה ללכת ולא לוותר היא הדילמה החזקה, כי היה לזה מחיר מפחיד וחשש שלא נצליח לעשות את זה, כי זה נראה היה בלתי אפשרי", מוסיף קפון. "זה חצי מהמחיר שהדברים האלה אמורים לעלות. והמחיר הוא שהצוות יקרוס. הצוות פה קרע את התחת ברמה מטורפת, וידעתי שעוד רגע לא יישארו לי אנשים, כי הם יצנחו ולא יעמדו בעומס. אתה יודע, אתה עובד על הקצה, זו סדרה שאמורה להיות בפריים טיים של הוט וזו אחריות נורא נורא גדולה. הדילמה המרכזית היא אם להאמין בחזון שלך ולעשות את הבלתי אפשרי, בידיעה שיכול להיות שתוביל את כל הרכבת הזאת לתהום. או להמשיך ולהגיד: יאללה, אנחנו הולכים לעשות פה רוקנרול!"
מקווה שבעונה השלישית יגדילו לכם את התקציב.
"אחי, אף פעם אין יותר תקציב".
לאחר שביים לא מעט סדרות המכונות "דרמות יומיות", "דרמות מרובות פרקים" או אם מחליטים להיות כנים יותר - "טלנובלות" - החליט שי קפון שקץ במשימה התובענית, המתישה והמטורפת הזאת. לכן, כשבת חן סבג שאלה אם יסכים לביים את הדרמה היומית "מטומטמת", בתחילה סרב, ובחר להסתפק בעמדת עורך התסריט. "הוא אמר לי לא, אבל הוסיף שהוא לא ישאיר אותי לבד", אומרת בת חן סבג, כוכבת הסדרה, לואלה! תרבות. בסופו של דבר, ניאות קפון לביים את הסדרה וליצור אותה בשיתוף עם סבג. והנה, ביום ראשון עלתה העונה השניה של הסדרה, המשודרת בימים א'-ג' ב-22:15 ב-HOT3. "בסוף", מוסיפה סבג, "שי באמת לא השאיר אותי לבד".
"תשמע", מנסה קפון להסביר את המהפך בהחלטתו בריאיון לוואלה! תרבות, "כל פעם אני מחליט שאני לא הולך להיכנס שוב לבימוי של דרמה יומית, כי זו עבודה מאוד מאוד קשה. במיוחד כשידעתי מה אני רוצה להוציא מ'מטומטמת'. בקיצור, אמרתי שאין לי כוח לזה, אבל ברגע שאני נקשר לפרויקט, קשה לי לשחרר אותו. ואיכשהו זה קרה. קשה באמת לדעת מה גורם לך לבחור בפרויקט כזה או אחר. אין לי מושג למה אמרתי לה 'אני לא אשאיר אותך לבד'. אבל זה מה שקרה".
נראה שאחת הסיבות לכך שבחרת להישאב עד הסוף לפרוייקט היא החיבור החזק שלך לסבג, שאמרה לנו גם: "בשורה התחתונה, שי ואני פרחות מהשיכונים. נראה לי שבגלל זה שאנחנו מדברים באותה שפה, אנחנו יכולים להגיע יחד להבנה מתואמת". ואיך אתה מסביר את החיבור עם סבג?
"אני חותם על מה שבת חן אמרה לך. שנינו גדלנו בפריפריות, שנינו באנו מחוץ למיינסטרים, שנינו אאוטסיידרים שפילסו את דרכם לתוך העיר הגדולה. החוויה הזאת של הפריפריאליות יש בה משהו מקשר. מעבר לזה, היה את הקסם הזה שקורה כשאתה פוגש פרטנר שהוא נכון. זה כמו קסם. אתה מכיר בן אדם, אומר יש בו משהו שמדבר אלי, הרבה פעמים אתה לא יודע מה, אבל משהו באנרגיה מדבר".
היית צריך לקחת את סבג יד ביד, לאור העובדה שהיא הגיעה בלי הבנה בדרמה ובבניית סדרה.
"ללמוד את המקצוע זה דבר טכני. באינטואיציה שלי הרגשתי שיש פה פרטנרית טובה. יכולתי לראות את האומץ שיש בה, ואומץ זה אחד הדברים שאני הכי מתחבר אליו ואוהב אותו אצל יוצרים, כותבים ושחקנים. אנשים שלא יודעים את התוצאה כשהם יוצאים לדרך, ומחפשים באמת. זה הרבה יותר מפחיד, לנבור בנשמתך, ולך תדע מה ייצא שם. כשאתה חוקר את הנשמה שלך אתה בדרך כלל מגלה דברים שאנשים מתביישים בהם או קשה להם להודות בהם. בת חן מבחינה הזאת היא הרפתקנית, וגם אני. כשיש מישהו כזה אני בדרך כלל לא מוותר עליו".
שתי העונות של "מטומטמת" צולמו ברצף, ויש להניח שלדבר יש גם חסרונות על פני הפסקה ארוכה בין צילומי העונות - כמו אינטנסיביות מטורפת וחוסר בזמן רב יותר להשבחת היצירה ולמידה מהביקורות הבונות. ומצד שני גם יתרונות - במישור החיסכון הכלכלי ועבודת השחקנים שנשארים קרובים לדמות ולא צריכים להעלות באוב את מאפייניה. "אכן, הדבר הפחות טוב שזה קשה בטירוף, מאוד אינטנסיבי ומאוד מאוד שוחק", אומר קפון, "הדבר היותר טוב שאתה באמת נשאר בדרייב. זה לא רק שהשחקנים לא יוצאים מהדמות, אף אחד מהצוות הגדול הזה לא יוצא מהתפקיד שלו. ואני לא יכול להמעיט בערכו של הצוות. סדרה זאת עבודת צוות של כל כך הרבה אנשים, חלק גדול מהעבודה זה לגרום לכך שכל המערכת הזאת תעבוד כגוף הומוגני אחד".
מוקי אמר לנו שעזרת לו "לנקות את המשחק" שלו. למה הוא התכוון?
"אני שמח שהוא אמר את זה. בהתכוונות שלי בעבודה עם שחקנים זה באמת לנקות את התוצאה הסופית ולנסות להבין ביחד באיזה רגע אנחנו נמצאים. כשאני מבין באיזה רגע הדמות נמצאת ומה היא רוצה באותו רגע, הכל הופך להיות שלי. למה הכוונה ב'לנקות את המשחק'? כל שחקן כשהוא נמצא מול מצלמה, כמו כל אדם שיוצא החוצה לעולם, דבר ראשון שולף את הקלפים הבטוחים שלו. איך הוא רוצה להראות, איזה שטיקים עובדים. אבל הדברים היותר מעניינים נמצאים ברגע שאתה מנקה את כל המניירות או את כל הקלפים הבטוחים. ואז פתאום יוצאים צבעים חדשים, מפתיעים ואותנטיים, שלא עברו עיבוד של המוח".
דיברתי גם עם הבמאי דובר קוסאשווילי, המשחק בסדרה, והוא אמר עליך שאתה "במאי של שחקנים", כי אתה בעצמך היית פעם שחקן. איזה יתרונות יש לבמאי שהיה קודם שחקן בעצמו?
"ברור שזה נותן יתרונות. אני יודע איך זה לעמוד בצד השני של המצלמה, ואני יכול להכיר את המצוקה ואת חוסר האונים שאתה יכול להיקלע אליהם כשהמצלמה מכוונת אליך. וכשאתה מהצד השני של המצלמה זה תמיד נראה פשוט יותר וקל יותר. אני יכול לזהות מצוקה בצד השני ולשלוח גלגל הצלה. אני חושב שלזה היתה הכוונה בהגדרה 'במאי של שחקנים'. ותשמע, אני לא מפסיק לשחק כשאני מביים. אבל זה נותן לי את החופש לשחק בלי ללמוד טקסט בעל פה, בלי להתאפר וכל הדברים האלה. פשוט להסתובב ולהיות אינטואיטיבי לגמרי".
יש בך געגועים לעמוד שוב מול המצלמה? ומה הסיכוי שדמותך המיתולוגית ויצמן תשוב לחיינו?
"ממש לא מתגעגע. כל כך כיף לי מאחורי המצלמה, לביים. אני יכול לעשות הכל. קדמת הבמה מקבלת את מלוא הפוקוס, אבל מצד שני יש לי את ההנאה באנונימיות היחסית. אין סיכוי שדמותו של ויצמן תשוב לחיים. אם אני אשחק במשהו, זה יהיה בתפקיד שיאתגר אותי ויהיה לי נעים בו".
בנאומך בעת אירוע ההשקה של הפרק הראשון של העונה השניה, שהתקיים השבוע באמפי וואהל בתל אביב, אמרת בין השאר שאתה חי כל אחת ואחת מהדמויות בסדרה, ושבכל אחת מהן יש משהו מעצמך. ובכל זאת, האם יש איזו דמות שמצאת את עצמך יותר בה מאשר האחרות?
"וואו, שאלה קשה. אני לא יודע לענות על זה. אני יכול לענות לך להפך. יכול להיות לפעמים דמויות שאני לא יכול להיכנס לנשמה שלהן, ואז אני בבעיה, כי אני לא מבין מה הן רוצות. אבל כמעט ולא היו כאלה, אם בכלל. במהלך העבודה על התסריט, ישבנו בבתי קפה בת חן ואני, ושיחקנו את כל הסצנות. שיחקתי את כל התפקידים האלה עוד לפני שהם צולמו, כשישבנו בתהליך הכתיבה. זאת אומרת שההיכרות שלי עם הדמות היא מעבר לאיפיון החיצוני שלה, אלא חיבור עם הפחד שמניע אותה. האיפיון הראשון שלי לדמות היא ממה היא פוחדת. אני מתחיל לעבוד מתוך הפחד, וזאת תחילת הפיענוח של הדמות".
מה מבחינתך היה ההבדל בעבודת הבימוי של דרמה יומית כמו "מטומטמת" לבימוי סדרה כמו "התסריטאי" שיצר וכתב סייד קשוע? והאם יש סיכוי לעונה נוספת ל"התסריטאי" או שאין מקום לסדרות איכות אישיות כמו "התסריטאי" בטלוויזיה של ימינו?
"לגבי ההבדל: תראה, בטלוויזיה מעולם לא עבדתי בהפקה שהיתה לי בה רווחה כלכלית, ואני לא יודע אם הדבר הזה בכלל קיים. תמיד אתה רוצה עוד. 'התסריטאי' היא סדרה קטנה יותר, אינטימית יותר, והדרמה שבה לא נמצאת בסיפור הגרנדיוזי אלא בנימי הנפש. זאת לעומת דרמה יומית שצריכה לגרוף גם באש שלה ובעלילות הגדולות והמפותלות. אבל תראה, אם אתה נכנס פנימה ומקלף הכל, בסוף הכל מצטמצם לכדי בנאדם שיש בו מצוקה. את המצוקה הספציפית אתה צריך לפרק בינך לבין עצמך ולהבין על מה היא מדברת. ואז יש ביטוי גרנדיוזי יותר, או ביטוי אינטימי יותר. והאם יש מקום בטלוויזיה לסדרת איכות כמו 'התסריטאי'? וואלה, זאת שאלה גדולה מאוד. אתה יוצר מוצר שאנשים משקיעים בו כסף ורוצים תמורה לכסף שלהם. אני אשמח לראות סדרות כאלה. אני מקווה שלזכיינית זה יהיה רווחי. לצערי לא תהיה עונה נוספת לתסריטאי. אבל מקווה שיהיה פרויקט אחר עם סייד, שהוא גם חבר קרוב וגם אדם חכם שכיף לעבוד איתו. אני מונוגומיסט סדרתי, כל פעם מוצא פרטנר שנהיה חלק ממני".
גלה לנו מה הפרוייקטים הבאים עליהם אתה עובד?
"יש לי כמה פרויקטים מעניינים שנמצאים בשלבי פיתוח. יש סדרה עלילתית דרמטית שמתעסקת בתופעה שנקראת נוער הגבעות. מאוד מעניין. הפיתוח והפריזמה שלה נעשים מכיוון מאוד מעניין. התמה של הסדרה בודק את היחסים בין אדם לאלוהיו, במידה מסויימת, מבחינתי. זו תופעה לחקור אותה. יש עוד סדרה שנמצאת בחיתוליה מדברת על זהות מגדרית. ויש עוד פיתוחים לעוד המון סדרות מעניינות שאני עובד עליהן, חלקן עם יוצרים צעירים. אם אני מוצא מכנה משותף בכל הנושאים שמעניינים אותי זה היחס לקבוצתיות מול אינדיבידואליות, מה זה אומר להיות שייך ומה זה אומר לא להיות שייך. זה הנושא שהכי מעניין אותי, וכל פעם אני נפגש עם אאוטסיידרים מכל מיני כיוונים, וזה די מדליק ומקסים".
גל גדות בסדרה "בובות" שביים שי קפון
"מטומטמת" זכתה ללא מעט ביקורות חיוביות. עם זאת, היו שמתחו ביקורת על כך שהסדרה נמתחת יותר מדי, למשל כשלקח עשרה פרקים עד ששירי נכנסה סופסוף לתיכון. "גם אנחנו חשבנו שאם זאת התמה של הסדרה, היא צריכה להיכנס לבית הספר בפרק הראשון, אבל לא", אומר קפון. "כשהתחלנו לפרק את זה גילינו שקורים המון דברים מעניינים באמצע, ומבחינתי הם היו הומוגנים. מבחינתי הסיפור האמיתי הוא לא על הכניסה לבית ספר אלא התהליך שהבחורה עוברת".
איזו ביקורת שנכתבה עליך הכעיסה אותך, ועד כמה קשה להכיל ביקורות פחות חיוביות?
"תראה, מה שתיארת מקודם זה לא משהו שמכעיס אותי. אני יכול להסכים איתה או לא. אבל היתה ביקורת אחרת, כשעברתי לראשונה מטלנובלות וביימתי את 'עבודה ערבית', אז הכותרת ב"הארץ" הייתה שזה היה מבוים כמו טלנובלה. ורק אחרי זה, כשהסדרה היתה מאוד מוערכת, וכולם יצאו מגדרם בביקורות טובות, אז גם הם כתבו שהסדרה סבבה. הביקורת ההיא נבעה מדעה קדומה מטופשת, לא בודקת ולא עניינית. ביקורות לא הוגנות ואוטומטיות זה דבר שמכעיס אותי. כל דבר שכותבים עליי מאוד מלחיץ אותי, גם לטוב וגם לרע".
עניין של זמן: לפני כמה חודשים חגגת יומולדת 50. האם זה עניין מבחינתך, הזמן?
"כן. מה שאתה מגלה שיש התפתחות ויש פאזות בחיים. יש שלבים גיל 50 הוא לא גיל 20. לשמחתי הרבה. אתה מסתכל אחורה ואומר וואי, כל התקופה הזאת בין 20 ל-40. זאת תקופה של ילדים שלא מבינים. הדברים הולכים ומשתפרים, עד כמה שאני יכול להעיד על החוויה הזאת של ההתבגרות. וגיל 50 הוא גיל מגניב בטירוף, ממש. וכן, זה מעורר שאלות. אני עכשיו באמצע החיים. אני פתאום שוב בכתה א' - של החלק האחרון של החיים, לקראת הסוף. הזמן זה קטע. כשהתחלתי לעבוד, שזה נראה לי אתמול בבוקר, הייתי הילד על הסט. אתה לא מסתכל ימינה ושמאלה, ופתאום אתה זקן הסט. זה מצחיק. וזה מגניב מאוד מאוד".
מוזר ומעניין: אתה מצטייר באותו זמן גם כאדם מאוד בוגר וגם כמאוד ילדותי.
"זה נכון. אני חושב דרך הלב. אני נורא אינטואיטיבי".
אחרי ששיחקת לצד איילת זורר, וביימת את גל גדות, עולה השאלה: מי השחקנית הבאה איתה עבדת שתהפוך לכוכבת בהוליווד?
"בת חן! האמת שאין לי מושג. קטונתי. הדברים האלה הם כל כך מפתיעים וכל כך דינמיים. וולאק, אלוהים יודע. החיים מפתיעים כל הזמן. זה כל כך עניין של גורל. אבל בין פה להוליווד יש עוד כל מיני תחנות מגניבות בדרך. לעבור חוויות משמעותיות כאן, ליצור את הדברים שלך פה, זה לא דבר של מה בכך. לפעמים אתה יכול לשחק אותה בענק ממש גם בלי להגיע להוליווד. הוליווד זה בלב, מה שנקרא".