"אף אחד אף פעם לא אמר לי שהוא אוהב אותי", אומר מאיר (המכונה בסרט מיילך), גיבור "ידיד נפש", לקראת סוף המסמך הדוקומנטרי מעורר הבעתה של ענת יוטה צרויה ושרה קלרה וינטר, באחד מאינסוף הרגעים שגובלים בלא ייאמן בסרט הזה. מאיר אמנם מדבר על הבית בבני ברק, האזור המוגן כביכול, שבו לא הייתה אפשרות להורים בחברה החרדית לבטא אהבה לכל אחד ואחד מילדיהם. ואכן, יותר מכל, "ידיד נפש" הוא דיוקן של ילד המשווע למי שיאמר לו שהוא ראוי לאהבה. ועל הבסיס הזה חושף הסרט את תכנית האב הפדופילית, זו שמזהה את הבדידות, התלישות והחולשה של ילדים כמו מאיר, ומפילה אותם ברשתה.
הסרט, ששודר אמש (רביעי) ב-yes דוקו, חוזר לפרשה שטלטלה את החברה החרדית בבני ברק בתחילת שנות האלפיים, אז נחשפה רשת פדופילים שניצלו והתעללו במספר אדיר של ילדים, כולל אלימות מינית. מאיר, שבמשך ארבע שנים היה שבוי בידי המתעלל שלו, תיאר ביומן את חוויותיו בזמן אמת. "ידיד נפש" מאפשר לו לשחזר את הזוועות המתוארות ביומן באמצעות שחקנים שעזבו גם הם את החברה החרדית. הסצנות שבהן מאיר בוחן את השחקנים ומנהל אתם שיחות מקדימות, מפעימות אף יותר מהשחזורים עצמם. ברגעים האלה לא רק מאיר נחשף מול השחקנים, אלא גם הם נחשפים בפניו, והוא ואנחנו מגלים שהחוויה שלו כקורבן היא במקרים רבים גם החוויה שלהם. במעין צירוף מקרים גורלי עוצר נשימה, לא רק הטראומה של מאיר משוחזרת בסרט, אלא גם זו של השחקנים. סצנות השחזור, שמטפלות בכפפות של משי בפצעים של הגיבור, הן בין היפות והכואבות ביותר בסרט.
אבל עד כמה שמדובר בסרט עדין, שמתניע לאט ובסבלנות, ומצולם וערוך ברגישות ובנועם, כך הוא קשה לצפייה, מישיר מבט לאימה ונמנע מדמגוגיה ושיפוט. אין כאן ניסיון להעביר מסר או לחנך, כי אם לחשוף על מנת לעודד שיחה. את השיחה הזו ניסו בקהילה החרדית, ביתו הקודם של מאיר, להשתיק בכל מחיר. עדותו במשטרה נגד הפדופיל שניצל אותו לאורך שנים היא בבחינת רעידת אדמה: אחריה אין אפשרות להמשיך לנהל את חייו הקודמים כסדרם. גם האנשים שבהם הוא נתקל במהלך הסרט, השכנים, המשפחה של התוקף כולם מאששים את אותו הנרטיב: אם יש בעיה, צריך לפתור אותה באופן פנימי, בתוך החברה החרדית עצמה. גם צילומי החוץ המשולבים בסרט, בהם חברי הקהילה חרדית מסתירים את פניהם מפני המצלמות, מאירים כמו טוש-מדגיש את שגרת ההשתקה והבידול שבהם מאיר נלחם.
במובן הזה, "ידיד נפש" הוא תיעוד של מסע נואש של איש אחד שנלחם בנרטיב שנכפה עליו, שמנסה לספר את הסיפור שלו אבל כל מי שמקיף אותו אומר לו לשתוק. וכך, ברגישות שמאפיינת את הסרט לכל אורכו, עולה השאלה הכואבת ביותר, והיא נוגעת לאחריות שלנו כצופים וכחברה. כי לא רק החברה החרדית מאפשרת את מחיקתו של הסיפור של מאיר ושל אינספור ילדים דומים לו, אלא גם השתיקה שלנו. אי אפשר לראות בסרט הזה כתב אישום נגד החברה החרדית, בלי לקבל גם את הסעיף שמפליל את כל מי שצופה מהצד וממשיך הלאה, בהנחה שההשתקה בחברה החרדית היא נורמה שאין לחברה הישראלית דרך להתמודד איתה. "ידיד נפש" מאפשר למאיר לצעוק, ואת הצעקה הזו, סופסוף, אי אפשר שלא לשמוע.