פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מחזיר את האדג': אלבום הקאמבק של LCD Soundsystem כן ורגיש

      ג'יימס מרפי הוא אחת המיתולוגיות היותר מוצלחות של העשור הקודם, אבל הבחירה שלו להישאר צנוע, מוקיר תודה ואנושי ב-"American Dream" היא זו שמטעינה את האלבום באנרגיות החיוביות שמונעות ממנו עצמו להפוך לעוד קלישאת קאמבק חנפנית ותאבת בצע

      ג'יימס מרפי, LCD Soundsystem סאונדסיסטם (יח"צ)
      מיתולוגיה. ג'יימס מרפי (צילום: יח"צ)

      הייתי שם כש-LCD סאונדסיסטם בלבלו את הקהל עם "Daft Punk is Playing in My House" על במה בינונית בגודלה בפסטיבל רדינג 2005. הייתי שם כשהם הרעידו את גני התערוכה מול קהל שבוי ומאוהב בשיא ההצלחה ב-2010. והייתי שם (הפעם בבית, יש לציין) כשהוציאו את אלבום הקאמבק "American Dream" באוגוסט 2017. ג'יימס מרפי, האיש והסאונדסיסטם, היה זה שבו זמנית הגדיר ופוצץ את בועת הסנוביזם המוזיקלי של דורו בשיר "Losing my Edge". שיר שהיה מחווה אדירה גם למיתולוגיות מוזיקליות וגם למעריצים האובססיביים שלהן. כעת הוא מוצא את עצמו בצד השני של המשוואה. הוא המיתולוגיה. וזה לא פשוט בכלל.

      אחת הבעיות של רוב המוזיקאים (סליחה על ההכללה) היא היעדר אופקים מוזיקליים כמאזינים - מתכון לבינוניות, דריכה במקום וקלישאתיות, יחד עם חוסר מודעות עצמית למקום שלהם (או להיעדרו) בתמונה הגדולה. למרפי יש בעיה הפוכה. הוא מכיר את ספר הרוקנ'רול יותר מדי טוב והרגיל את מעריציו לא להתפשר על פחות. אינטלקטואליות מוזיקלית היא חרב פיפיות. זה אולי כיף להיות נערץ על כך שאתה הכי חכם בכיתה, אבל מה עושים אם רוצים לשים את השכל בצד ולהתפרק רגשית? מה עושים אם למשל אתה מרגיש שממש בא לך לפרק את הלהקה בדרמטיות ועוד לעשות את זה בשתי הופעות היסטוריות במדיסון סקוור גארדן; ואז ממש בא לך לאחד אותה בסך הכל חמש שנים אחר כך. ולא רק שאתה מודע לכמה שזה קלישאתי, גם כל הקהל שלך מודע לזה והוא עוד עלול להתהפך ולעקם לך את האף על זה?

      עם כל המורכבות הזו ניגש מרפי להקליט את אלבום הקאמבק "American Dream", הרביעי בלבד בקריירה של הלהקה. בהנחה שלא קראתם ביקורות או שמעתם את האלבום, הנה השורה התחתונה: הוא מתמודד איתה נפלא. קודם כל כי מדובר באלבום רגיש להפליא. כזה שמודע למעמד המעט מביך של הקאמבק, ומפרק מערכות יחסים ברגישות ("Oh Baby" הפותח שנכתב בעקבות גירושיו, "How Do You Sleep", אליו נגיע עוד מעט) לצד התבוננות עצמית כנה ("אני זקן מדי בשביל זה עכשיו", הוא שר ב-"Change Yr Mind", "אלוהים אדירים, אני נשמע כמו אמא שלי" ב-"Tonite"). אבל הוא לא באמת משיל את עורו וממציא את עצמו מחדש. לא, זה אותו המרפי ואותה הסאונדסיסטם. האינטלקטואליות שם. פחות מופגנת ופחות מתנשאת, אבל שם.

      למשל באותו "Oh Baby", שכאמור לא מוותר על הפתיחות הרגשית, בזמן שהוא נותן ברקע מחווה מוזיקלית מרגשת לא פחות לאלן וגה מ-Suicide שמת בשנה שעברה. מחוות מוזיקליות מתחבאות גם ב-"Other Voices" (טוקינג הדס), "Call the Police" (קראתי השוואות לבונו אבל אני שמעתי שם דווקא את הדרייב הספרינגסטיני של "Born to Run") וב-"Emotinal Haircut" (ג'וי דיוויז'ן. וסליחה על הניימדרופינג, מרפי התחיל). וכמובן, רוחו של דיוויד בואי מרחפת על האלבום ובעיקר בשיר "Black Screen" הסוגר, שאותו מקדיש מרפי לבואי ועושה חשבון נפש עם עצמו על כך שוויתר על ההזדמנות להפיק את אלבומו האחרון (הוא מנגן שם כלי הקשה). השיר הזה מכיל בו זמנית את הרגישות המאפיינת של LCD 2017 יחד עם המודעות העצמית המעט מתנשאת של LCD מהעשור הקודם. כי זה עצוב והכל, אבל מרפי דואג שלא נשכח שזה הוא שוויתר על ההזדמנות לעבוד עם בואי ושזה בואי שהיה מחזיר לו אימיילים במהירות.

      השיר לבואי הוא אולי הסיפור המעניין באלבום, אבל השיר הטוב ביותר בו הוא "How Do You Sleep" שמעצם שמו טומן רמז ענק לחובבי מוזיקה הצמאים למחוות, כשהוא מתכתב עם ההקדשה הזכורה לשמצה של ג'ון לנון לשותפו לשעבר פול מקרטני. גם מאחורי השיר של מרפי יש סיפור על שותפות שהתפרקה: מרפי מקדיש אותו לטים גולוורטי, שותפו לשעבר ללייבל DFA, שנתבע על ידו על הפרת חוזה, ברח לאנגליה וגנב כספים מהלייבל. אמנם הממד הרכילותי פחות חזק מזה של לנון, אבל השיר טוב בהרבה ומהווה אחת מהפסגות הרגשיות החזקות של האלבום, גם אם מדובר בפסגה קודרת במיוחד.

      ויש כמובן את שיר הנושא, שמספר סיפור קטן על סטוץ מהורהר, כשבסאבטקסט הלא כל כך מוסתר הוא כמובן תוהה על החלום האמריקאי כולו. כמו בכל האלבום גם כאן הוא לא מפספס את ההזדמנות לשיר על עצמו ועל המקום שלו בכל זה. כי כמו רוב האלבום גם זה שיר על הזדקנות ועל רצון להרגיש שייך.

      מרפי יכול היה לחזור בקאמבק הזה זחוח, ואם היה בוחר לעשות זאת הייתה לו סיבה טובה. הוא אכן אחת המיתולוגיות היותר מוצלחות של העשור הקודם. אבל הבחירה שלו להישאר צנוע, מוקיר תודה ואנושי היא מה שמטעינה את האלבום באנרגיות החיוביות שמונעות ממנו עצמו להפוך לעוד קלישאת קאמבק חנפנית ותאבת בצע. אולי אפשר להשליך מהמסקנה הזו משהו על החלום האמריקאי כולו, אבל כנראה שבסופו של יום זה בעיקר עוד פרק מוצלח בביוגרפיה של איש אחד.