"אמרת שאנחנו לא כל כך מחוברים, למה התכוונת?
תפגשי אותי בעוד שניה במדרגות, לכוס של ג'ין.
אף אחד אחר לא יהיה שם.
את יכולה להזכיר לי באיזה בניין את גרה? אני בדרך.
שוב נעשה קר, אבל ניו יורק מהממת, זה יום לסאבווי.
היי מותק, איפה היית אז, כשהייתי צריך את העזרה שלך?
חשבתי שאם אקח את הסיכון, אוציא אותך מהשיריון שלך.
האמונה שלי חולנית והעור שלי דק כמו תמיד, אני צריך אותך לבד.
פרידות תמיד לוקחות לנו חצי שעה, אנחנו לא יכולים פשוט ללכת הביתה?"
ככה, עם שני אגרופים, אחד לבטן ואחד לפנים, נפתח האלבום החדש של הנשיונל, "Sleep Well Beast". את ה-Beast אתם יכולים לתרגם ל"חיה" או ל"מפלצת" או ל"שטן", לפי עומק הבור בלבכם ומצבכם הנפשי. היא - או הוא - יכולים להיות מישהו - או מישהי - ספציפיים או מטאפוריים. אתם תחליטו. לשיר הזה קוראים "Nobody Else Will Be There" ואחרי קצת יותר מ-57 דקות התחושה הפיזית היא שבאמת אף אחד לא יהיה שם, אתם לבד.
כן, הנשיונל, להקה שלמוזיקה שלה אי אפשר בדיוק לקרוא עליזה, החליטה באלבום השביעי שלה לצלול עוד יותר עמוק ולגעת בקרקעית האוקיינוס האנושי. ואם באלבום הקודם שלה, "Trouble will Find me" המושלם מ-2013, מאט ברנינגר בחר להשאיר אור קטן שידלוק בלילה, הפעם הוא כיבה אותו, שלא לומר ניפץ את הנורה. "אם אשאר פה צרות ימצאו אותי", הוא שר אז, והוא נשאר, והן מצאו. צאתכם לשלום המנונים קתרטיים, ברוכים הנמצאים שירים על בלבול ותסכול, על ייאוש, פחד מהעתיד ומבוי סתום.
"Sleep Well Beast" הוא אלבום מאתגר, גם מוזיקלית וגם טקסטואלית. הוא היצירה הכי פחות מיידית של הנשיונל, להקה שעד כה היה מאד קל להתחבר אליה. אבל משהו קרה להם, גם ברמה האישית וגם ברמה הלאומית: חברי הלהקה - ברנינגר, ארון וברייס דסנר (תאומים - גיטרות וקלידים) ובריאן וסקוט דוונדורף (אחים - תופים ובס בהתאמה) - כולם בשנות הארבעים שלהם, במערכות יחסים ועם ילדים, התפזרו ברחבי ארה"ב ואירופה, ועבדו באינטנסיביות עם יוצרים אחרים. המרחק וההשפעות מורגשים פיזית. ואז גם קרה טראמפ, וטילטל עוד יותר את עולמם של החמישה, שמאז ומעולם היו מעורבים פוליטית, מהצד הדמוקרטי של המפה כמובן. הכל טפטף פנימה ומצא את מקומו במוזיקה: אווירה יותר אלקטרונית, מכונות תופים, סינתיסייזרים, בריחה ממבני השירים המוכרים שלהם, איזו מועקה שכל הזמן נמצאת שם ברקע, רוחשת מתחת לפני השטח, לא משחררת, מלנכוליה שכבר אינה אופטימית כפי שידעה להיות בעבר.
"Sleep Well Beast" הוא לא אלבום פוליטי, למרות שיש בו נגיעות כאלה, כמו בשיר "Turtleneck": "עוד גבר בחליפות גרועות שכולם מריעים לכבודו, זה בטח הגאון שלו חיכינו שנים, זה כל כך מביך". ניחוש אחד במי מדובר. או בשיר "Walk it Back", שבסופו מקריא קול נשי את הציטוט המפורסם ומעורר האימה שמיוחס לקארל רוב בזמן שהיה יועץ בכיר בבית הלבן של ג'ורג' וו. בוש, ושאותו אמר לעיתונאי מהניו יורק טיימס: "אנשים כמוך עדיין חיים במה שאנחנו קוראים 'הקהילה מבוססת המציאות'. אתם מאמינים שפתרונות נובעים מלמידה שקדנית של המציאות הנראית לעין. אבל העולם לא באמת עובד ככה יותר. אנחנו אימפריה עכשיו, וכשאנחנו פועלים, אנחנו יוצרים מציאות משל עצמנו. וכשאתם תלמדו את המציאות הזאת בשקדנות, כדרככם אנחנו נפעל שוב, וניצור מציאויות חדשות, שגם אותן תוכלו ללמוד, וככה הדברים יעבדו. אנחנו שחקנים על במת ההיסטוריה, ואתם, כולכם, תוכלו רק ללמוד את מה שאנחנו עושים".
ובמציאות, תהיה אשר תהיה, החיים קלסטרופוביים ומתוחים, ומערכות יחסים ונישואים מתפוררים ומתפרקים. נגמר, סוף. ו-"Sleep Well Beast" הוא אלבום פרידה שבו דם משחק את תפקיד הדמעות. כבר היה לנו אחד כזה השנה, "Prisoner" של ריאן אדאמס, והנה גם ברנינגר מצטרף. זה ה"Sea Change" שלו, אבל יש טוויסט בעלילה, והוא די מופרע: בעוד בק באמת חווה שברון עמוק, הבריטון הנפלא והמשורר של הנשיונל נשוי באושר לאשתו קארין בסר, ויש להם בת אחת בת שמונה והם משפחה קטנה ומושלמת. רגע, יש עוד: מאט וקארין גם כתבו יחד חלק לא מבוטל מהשירים, ולראשונה יש באלבום שיר שנושא את שמה - "Carin at the Liquor Store". ושאלוהים יעזור לי, אני לא יודע איך זה עובד, איך כותבים כאלה טקסטים סופניים מתוך מקום שלם, זה כמעט לפצל את עצמך ולחיות במציאות אלטרנטיבית. "נישואים זה דבר קשה", הוא אמר בריאיון, "והכתיבה הזאת עוזרת לנו להציל אותם". האם היא יכולה להציל מערכות יחסים של אחרים? אני לא יודע, אבל האלבום הזה יכול להיות בשביל לא מעט אנשים מה שאותו "Sea Change" היה בשבילי ובשביל מיליונים אחרים בזמן אמת: יועץ אסטרטגי ודובר בשעת פרידה מצלקת. הוא יציל לא מעט נפשות, אני בטוח.
"אני לא צריך אותך, אני לא צריך אותך, גם ככה אני כמעט ולא פוגש אותך יותר, וכשזה קורה זה מרגיש שרק חצי ממך שם. אמהות צעירות אוהבות אותי, אפילו רוחות של חברות מתקשרות מקליבלנד, הן יפגשו אותי בכל זמן ובכל מקום שרק ארצה", ברנינגר שר ב-"Day I Die", אחד מהשירים היותר טובים באלבום. "זו לא אשמת אף אחד, אין צד אשם. פשוט לא נשאר לנו מה לומר. עוד שנה חומקת. עוד קיץ של אהבה. אני לא יודע למה אכפת לי, אנחנו מפספסים את זה כל קיץ", הוא מקונן ב-"Guilty Party" השורף. זה ממשיך: "אם הלב שלך היה בזה הייתי נשאר דקה, אני מת שמישהו יפרק אותי. אני נולדתי להתחנן אלייך", ב-"Born to Beg".
וברקע ניו יורק של הנשיונל, שכבר "מבוגרת יותר, ושוב משנה את עורה. היא מתה כל עשר שנים ואז מתחילה מחדש", ומלא ג'ין וגראס ופגישות בגרמי מדרגות ונסיעות ארוכות מלאות שתיקה ואולי סימנים של התחלות חדשות שלא באמת קורות, כמו ב-"Dark Side of the Gym": "בפעם הבאה שבה ראיתי אותך, את נשברת. מיליון שנים הלכו לאיבוד. הסתכלת ישר אלי, ואני רק הסתובבתי, עדיין לא היה דבר שיכולתי לומר. אבל אני הולך להשאיר אותך מאוהבת בי לעוד קצת".
"אני אוהב לכתוב על שברון לב ועל חרדה כי זה גורם לי להרגיש טוב יותר לגבי כל הדברים האלה", אמר ברנינגר לעיתון האנגלי "אינדיפנדנט". "השירים שאני כותב הם עצובים אבל הם דרך בשבילי להישאר עם ראש מעל המים. אני חושב שאם לא הייתי כותב על הדברים האלה הייתי שוקע לתוך דיכאון אמיתי". אכן. אפשר להגיד את זה גם כמאזין. בביקורת על "Trouble will Find Me" כתבתי שברנינגר הוא קולם של כל אותם האנשים שיש להם הכל, אבל מרגישים שאין להם כלום. שהבור בלב שלהם כל הזמן הופך עמוק יותר והם לא יודעים למה. שחיים בדיסוננס שמטריף את הדעת וקורע את הראש. ב-2017 הדיסוננס הזה רק מתעצם, וסימני השאלה נהיים גדולים מלהכיל. מה לעזאזל אנחנו רוצים?
"Sleep Well Beast" הוא לא האלבום הכי טוב של הנשיונל, יש טובים ממנו, ולוקח לפרחים שלו יותר זמן להיפתח, אבל הוא בכל זאת אלבום של הנשיונל והם מופלאים בעיני ותמיד היו שם בשבילי, גם הפעם. געגועים לעבר כלשהו, מצב שינה בהווה, חרדה מהעתיד, דחפים ארורים. אז תשני טוב מפלצת, כי אני ממש לא הולך להירדם בקרוב.