בעקבות הזמן האבוד: העונה הרביעית של "בוג'ק הורסמן" היא מופת של כתיבה

    במציאות בה סדרה כמו "משחקי הכס" נחשבת לצפיית חובה למרות כתיבה רשלנית על סף החובבנות, יש מקום להעלות על נס את הכתיבה של "בוג'ק הורסמן". בעונתה החדשה ממשיכה הסדרה להיות קורעת מצחוק, ומנגד לחפור לעומק נפש האדם – גם אם הגיבור הראשי שלה הוא בכלל סוס מדבר

    יח"צ - חד פעמי

    "עצם המאבק אל הפסגה די בו כדי למלא את לב האדם. יש לחשוב על סיזיפוס מאושר".
    אלבר קאמי

    (תוכן מקודם)

    הטיפ השבועי: לבחור את חדר השינה המושלם עבורכם

    בשיתוף שמרת הזורע
    לכתבה המלאה

    דמותו של סיזיפוס היא אחת מהמפורסמות במיתולוגיה היוונית. הוא מתואר כאדם ערל לב שעוסק רק בעצמו וממלא את ימיו בהנאות חסרות חשיבות על חשבון אחרים – וכל זאת תוך כדי שהוא מצליח להתל במוות, דבר שעורר את זעם האלים. עונשו היה כבד במיוחד. זאוס שלח אותו אל השאול, שם נאלץ לגלגל סלע כבד במעלה הר תלול. בסוף כל יום, ראה סיזיפוס את הסלע מתגלגל חזרה אל קרקעית ההר ונאלץ לחזור למטה כדי לשאת אותו בחזרה לפסגה – כך, עד קץ הימים. מכאן מגיע כמובן המונח המודרני "עבודה סיזיפית" שמתאר עבודה מפרכת, לרוב ללא תכלית אמיתית. הפילוסוף האקזיסטנציאליסט אלבר קאמי השתמש בדמותו של סיזיפוס כדי לנתח את מה שהוא כינה "האבסורד" בקיום של האדם המודרני. ברגע שהאדם זונח את השאיפה לחיים אחרים, טובים יותר, ומחליט למצות את ההווה – קשה ככל שיהיה – רק אז הוא יכול להפוך למאושר. וכך, ברגע שסיזיפוס השלים עם גורלו האכזר – הוא יכול היה להפוך לחופשי ומאושר.

    התפיסה של סיזיפוס הונצחה באינספור יצירות אמנות, וזכתה לאלגוריות מפורסמות ביצירות מודרניות. החל מ"החטא ועונשו" של דוסטוייבסקי ועד "הזר" של קאמי עצמו. כל אלה מחווירים כיום לעומת דמותו של האדם המורד האולטימטיבי – בוג'ק הורסמן – שהוא בכלל לא אדם, אלא סוס מדבר.

    בשלוש העונות הראשונות של סדרת האנימציה המבריקה מבית נטפליקס, זכינו ללמוד להכיר את דמותו של בוג'ק על כל רבדיה המתוסבכים. בוג'ק מנסה לחפש אושר, או לפחות להרגיש נוח בעורו שלו בתוך העולם הריקני של הוליוו (לאחר שהוא בעצמו גנב את האות D מהשלט המפורסם על גבעות הוליווד). לפי גישתו של קאמי, לבוג'ק ניתנו שלוש אופציות – האחת היא להבין שהכל חסר משמעות ולהתאבד; השנייה היא להתעלם מכך שהכל חסר משמעות, לפנות לאמונה בכח עליון כלשהו ולהמשיך לחיות את שגרת חייו כסלבריטאי נשכח, תוך ניסיונות פתטיים לחזור לתודעה והתעלמות מחוסר המשמעות של קיומו; השלישית, האידיאלית, היא למרוד באבסורד. להבין שאלה הקלפים שחולקו לו, לקבל את הטענה שהכל באמת חסר משמעות ופשוט ליהנות מהמסע. כמו סיזיפוס שהיה מאושר בכל פעם שנאלץ לרדת מפסגת ההר בעקבות הסלע המידרדר, בידיעה שגם אם זו לא הייתה הבחירה שלו - הוא מקבל את גורלו.

    החיפוש הסיזיפי אחרי האושר. מתוך העונה הרביעית של "בוג'ק הורסמן" (צילום: יח"צ)

    "העולם הוא חלל אכזרי וחסר אכפתיות. המפתח לאושר אינו חיפוש אחר משמעות, אלא פשוט להיות עסוק בשטויות חסרות חשיבות – ובסוף, אתה מת".

    מיסטר פינאטבאטר


    במשך שלוש עונות ראינו את בוג'ק בוחר באופציית ההתעלמות והבריחה מהמציאות. הוא ברח לצפייה אובססיבית בפרקים ישנים של "על הסוס", הסיטקום הישן שהביא לו תהילה. הוא ברח לאלכוהול, לסמים ולסקס חסר משמעות. הוא נסגר באחוזתו היוקרתית שמשקיפה אל הנוף הריקני של הלה-לה לנד, ונסחף באמונה הכוזבת של היותו סלב-על: כזה שלא יכול להסתובב בין "האנשים הרגילים" המבקשים את חתימתו או להצטלם עמו. במקביל הוא השתתף בשעשועונים, תוכניות ריאליטי, מיזמים כושלים, ולרגע נראה היה שהבחירה בסגנון החיים הזה משתלמת כשהשיג את התפקיד הראשי בסרט על גיבור ילדותו "סקרטריאט", ואף זכה למועמדות לאוסקר על השחקן הטוב ביותר (אם מתעלמים לרגע מכך שהמועמדות ניתנה לו בשוגג, וגם שהוא לא באמת השתתף בצילומי הסרט).

    אלא שאז, הוא מגלה שבהכרה ובתהילה אין מזור לריקניות שבלבו. המועמדות לאוסקר לא הופכת אותו למאושר. "אני מרגיש אותו הדבר", הוא אומר בעצב ליח"צנית שלו לאחר שהיא מבשרת לו על המועמדות. מכאן מגיעה הנפילה באופן טבעי. חבריו הטובים ביותר, טוד ופרינסס קרוליין, זונחים אותו, ובת טיפוחיו שרה לין מסיימת את חייה בצורה טראגית וסמלית – צריכת מנת יתר מהרואין שנקרא על שמו.

    שרה לין, הטרגדיה שיושבת על מצפונו הכבד של בוג'ק (צילום: יח"צ)

    "בוג'ק, כשאני הייתי ילד בגילך גם אני הייתי עצוב. מאוד. המצב בבית לא היה משהו. אבל יום אחד התחלתי לרוץ, וזה הרגיש לי נכון, אז פשוט המשכתי לרוץ. בוג'ק, כשתהיה עצוב, רוץ ישר וקדימה, ותמשיך לרוץ קדימה, בכל מצב. יהיו אנשים בחיים שלך שינסו לעכב אותך, להאט אותך, אבל אל תיתן להם! אל תפסיק לרוץ, ולעולם אל תסתכל לאחור. לא מחכה לך שום דבר מאחור. כל מה שקיים נמצא לפניך".

    סקרטריאט, סוס מירוץ, עונה למכתב מהמעריץ בוג'ק בן ה-9.


    העונה השלישית של "בוג'ק הורסמן" נגמרת בדיוק כפי שאלבר קאמי חוזה במסה "המיתוס של סיזיפוס" שלו. "זה קורה על הבמה, כשהתפאורה קורסת", מסביר קאמי, "אתה מתעורר. נוסע לעבודה. ארבע שעות במשרד או בבית החרושת. ארוחה. ארבע שעות עבודה. נסיעה הביתה. ארוחה. שינה. יום שני, יום שלישי, רביעי, חמישי, שישי ושבת, בקצב אחיד. אבל יום אחד נתעורר ונשאל 'למה?'... ההמשך הוא חזרה בלתי מודעת אל השגרה, או התעוררות. ובסוף ההתעוררות צריך להגיע למסקנה: להתאבד או להחלים?".

    בעוד קאמי מתכוון לבמה מטאפורית שקורסת, אצל בוג'ק זה קורה בצורה מילולית על במת סט התוכנית החדשה שלו, כשהוא מדבר עם הילדה-שחקנית שמשחקת לצדו, שמספרת לו שהיא רוצה להיות כמוהו כשהיא תהיה גדולה. בוג'ק מחליט לשבור את השרשרת. הוא יוצא עם המכונית שלו אל המדבר, מאיץ למהירות קטלנית, עוזב את ההגה ועוצם את העיניים. אנחנו צופים בו נכנע ובוחר באופציית ההתאבדות הקלה, בזמן שברקע נינה סימון שרה על הריקנות והכאב של הכוכבים הדועכים. אלא שאז הוא שומע את קול צהלות סוסי הבר, שבמקרה רצים במקביל לכביש. הוא פוקח את עיניו, בולם בפראות ויוצא מהרכב כדי לצפות בהם. רצים ללא מטרה, כאילו הבינו משהו שהוא לעולם לא הבין. מקבלים את גורלם בלי לחפש בו משמעות.

    זהו מוטיב שחוזר לאורך הסדרה. גיבור הילדות של בוג'ק הציע לו לרוץ בכל פעם שהוא עצוב, מפיקי הסרט שלו אומרים לו שהוא חייב לרוץ כדי לרדת במשקל, והקוף שרץ בכל יום במעלה הגבעה מחוץ לביתו אומר לו שזה הופך לקל יותר, אבל הוא צריך לעשות את זה כל יום – כמו סיזיפוס, שמוצא את האושר רק כשהוא מחבק את האבסורד ומקבל את גורלו. בוג'ק מחליט למרוד באבסורד, ובוחר להחלים. עכשיו רק נותר לראות איך הוא יעשה את זה.

    יקבל את גורלו מבלי לחפש משמעות? (צילום: יח"צ)

    במציאות בה סדרה כמו "משחקי הכס" נחשבת לצפיית חובה למרות כתיבה רשלנית על סף החובבנות, יש מקום להעלות על נס את הכתיבה של "בוג'ק הורסמן" - ככל הנראה הסדרה הכי חכמה כיום על המסך. התירוץ הקבוע של מעריצי "משחקי הכס" לחורים בעלילה, כמו מעבר מהיר מדי ממקום למקום, הוא "מה זה משנה אם ג'ון הגיע מכאן לשם תוך זמן לא הגיוני, הרי זה לא עולם הגיוני כי יש בו גם זומבים ודרקונים". הטיעון הזה לא יכול לשכנע צופים של סדרה על סוס מדבר. אין בעולמה הלכים לבנים כפי שג'יי די סלינג'ר, הסופר המנוח שכתב את "התפסן בשדה השיפון", לא הפיק שעשועון בשם "הכוכבים והמפורסמים של הוליוו: מה הם יודעים"? הם יודעים דברים? בואו נבדוק", בהנחיית לברדור בלונדיני.

    ובכל זאת, "בוג'ק הורסמן" מצליחה לא רק לשמור על רמת תסריט משובחת, היא מצליחה אפילו להפוך לשנונה יותר ומתוחכמת יותר ככל שהסדרה מתקדמת. העונה הרביעית, שעלתה במלואה בנטפליקס ביום שישי האחרון, הוכיחה שתסריטאי הסדרה לא נתנו למחמאות לבלבל אותם – והעונה החדשה ראויה שוב לכל השבחים. אם כי אל תצפו למועמדות לאמי או גלובוס הזהב, בטח לא אחרי ההתקפה הקטלנית נגד טקסי הפרסים של הוליווד בעונות הקודמות.

    התסריטאים לא נתנו למחמאות לבלבל אותם (צילום: יח"צ)

    "אנחנו נרפאים מן הסבל רק כשאנחנו חווים אותו במלואו".

    מרסל פרוסט, "בעקבות הזמן האבוד".


    (ספוילרים לעונה 4 החל מכאן, שלא תגידו שלא הוזהרתם)

    העונה הרביעית של "בוג'ק הורסמן" נפתחת, ובכן, בלי בוג'ק הורסמן. הפרק הראשון מתרכז בעיקר במסע הבחירות המגוחך של מיסטר פינאטבטר לתפקיד מושל קליפורניה. מדובר בפרק שכולו אתנחתא קומית אחרי עונה עמוקה, כבדה ואפלה. באופן לא מפתיע, זהו אחד הפרקים הפחות מוצלחים בתולדות הסדרה, כזה שמחזיר אותנו לפרקים הראשונים של העונה הראשונה לפני שהסדרה מצאה את האיזון המושלם בין הומור לעומק. מצד שני, זהו גם כוחה של סדרה ברשת כמו נטפליקס שמוציאה את כל הפרקים שלה לצפיית בינג' בבת אחת לעומת סדרה שיוצאת משבוע לשבוע – הצופים לא צריכים לחכות שבוע כדי להבין מה קרה לבוג'ק בפרק הזה, אלא ממשיכים מיד לפרק הבא.

    בסדרה שנוצרה על ידי רפאל בוב-וקסברג אף שורה לא נכתבה במקרה. הקמפיין של מיסטר פיאנטבטר מתכתב עם המציאות של עידן טראמפ, ואף עושה עליה סאטירה עדינה. כך למשל מיסטר פינאטבטאר צריך למשוך זמן לפני שהוא מודיע אם הוא בעד או נגד סוגיה ציבורית חשובה עד שיגיעו תוצאות הסקרים (יאיר לפיד בטח לא מבין מה הבעיה בזה), או שהציבור מפסיק לתמוך בג'סיקה ביל לתפקיד כשהוא מגלה שהיא לא אוהבת אבוקדו. אלא שלעומת הפרק המפורסם בו הסדרה "תקפה" את השיח הציבורי סביב משפט האונס של ביל קוסבי, כאן קו העלילה מתחבר לתמה עמוקה יותר - תהליך "הריצה" של כל אחת מהדמויות.

    כמו בתיאוריה שכל אחד מאיתנו הוא התאומות זואי או זלדה מהתוכנית של מיסטר פינאטבאטר, כך גם ב"בוג'ק הורסמן" יש למעשה שני סוגים של דמויות - כאשר בוג'ק ומיסטר פינאטבאטר מגלמים את שני הקצוות המנוגדים. בקצה אחד יש את "הרצים קדימה" ובצד השני יש את "הבורחים מעצמם". כך מיסטר פיאנטבאטר הוא זה שהשלים עם חוסר המשמעות בקיום שלו ובוחר לרוץ בכיוון חץ הזמן, בעוד בוג'ק, כמעט תמיד, בוחר לברוח מעצמו, לרוב באמצעים כימיים.

    כמו מיסטר פינאטבאטר שיצא מחוזק מרגע המשבר שלו (מחלת האח) גם טוד הפך לחופשי ומאושר יותר לאחר שהתגבר על המשבר האישי שלו (ההכרה בנטייה המינית הייחודית שלו). למעשה, טוד לא איבד חלקיק מהאושר הקיומי שלו אחרי שהעניק טיפ של 8 מיליון דולר בטעות ("אופס, אני תפרן שוב", הוא הכריז בחיוך). דיאן קרובה יותר לצד של בוג'ק במשוואה, כאשר היא מנסה להמשיך בשגרה שלה בזמן משבר ברור במערכת היחסים שלה עם בעלה, ובורחת מהמחשבות המדכאות אל תוך העבודה שלה. מי שנמצאת תמיד באמצע הסקאלה היא פרינסס קרוליין, שכבר הצליחה לשבור את השגרה הסיזיפית שלה, ופרשה מהמקצוע שהפך אותה לאומללה ובודדה כל כך הרבה זמן – רק כדי להחליף טייטל ולחזור בדיוק לאותו עולם מאמלל ובודד.

    בתווך שבין הבריחה מהמציאות לאימוץ שלה. פרינסס קרוליין (צילום: יח"צ)

    "החיים קצרים וזהו פשע לאבד זמן".

    אלבר קאמי.


    אנחנו פוגשים את בוג'ק בפתיחת הפרק השני של העונה בדיוק איפה שעזבנו אותו בפרק האחרון של העונה הקודמת, צופה על סוסי הבר רצים. לרגע, נראה שהוא שוקל להצטרף אליהם, אלא שצלצול הטלפון מדיאן מחזיר אותו למציאות שלו, והוא חוזר לרכב. לצלילי "A Horse With No Name" הוא נוסע חסר מטרה, עד ששקית סוכר מזכירה לו את המקום שהפך אותו למה שהוא – למקום הזה קוראים "העבר".

    כאן ראוי להתעכב על המושג החמקמק שנקרא "זמן" ביקום של "בוג'ק הורסמן", או ליתר דיוק, חוסר הכבוד המכוון שניתן לזמן. בעוד בעונות הקודמות הזמן שיחק תפקיד משני ככלי סיפורי, ודילוגים קדימה ואחורה בזמן היו דברים שבשגרה - בעונה הרביעית הזמן הוא שחקן מרכזי. הפרק הראשון של העונה מתחיל שלושה חודשים אחרי אירועי העונה הקודמת ומתקדם עוד חודש לתוך קווי עלילה חדשים, בעוד הפרק השני כבר מתכתב עם אירועים היסטוריים מתקופת מלחמת העולם השנייה, שממלאים הרבה חוסרים על הרקע לדמותו השברירית של בוג'ק עצמו, ובעיקר את ההסבר ליחס הקר של אמו כלפיו. במקביל, "בזמן" של בוג'ק עוברים שמונה חודשים בבית הקיץ הישן של סבו וסבתו במישיגן, הכי רחוק שאפשר מהזוהר הנוצץ של הוליוו.

    גם בעולמה של פרינסס קרוליין "הזמן" הופך מחבר לאויב, כשהיא מקבלת מהגניקולוג הכי חסר אמפתיה בעולם את הבשורה שלא נותר לה הרבה זמן לנסות להיכנס להיריון. הסדרה שוב קופצת קדימה בזמן, הפעם רחוק מאוד אל תוך העתיד, כדי להראות לנו שבסוף הכל יסתדר עבורה. אלא שבדיוק כמו בטוויסט שסידרו לנו ב"איך הכרתי את אמא" בזמנו, גם פה אנחנו מגלים שלפעמים "הזמן" הוא שקר שאנחנו מספרים לעצמנו. הפעם מדובר בשקר כואב במיוחד.

    לפעמים הזמן הוא שקר כואב במיוחד (צילום: יח"צ)

    "גורלנו לא נחרץ. בראייה כוללת, אנחנו רק גרגרים קטנים שיישכחו ביום מן הימים. אז לא משנה מה עשינו בעבר, או איך שיזכרו אותנו. הדבר היחיד שחשוב הוא עכשיו. הרגע הזה. הרגע המופלא הזה, שאנחנו חווים ביחד. נכון, שרה לין? שרה לין? שרה לין?"

    בוג'ק הורסמן.


    אלא שהסיפור המרכזי של העונה הרביעית של "בוג'ק" הוא הופעתה המסתורית של הוליהוק, שחושדת שהיא בתו הביולוגית של בוג'ק שנמסרה לאימוץ – ובדיקת DNA פשוטה מוכיחה שהיא ככל הנראה לא טועה. הופעתה הבלתי צפויה של הוליהוק בחייו של בוג'ק פוגמת בתהליך ההחלמה שלו מצד אחד, אך מצד שני גם מאפשרת לו לצאת למסע גילוי עצמי שמוביל להבנה כי הדבר שמונע ממנו להיות מאושר הוא היעדר משפחה.

    מאז ומתמיד הדרך של בוג'ק לברוח מהמציאות שלו הייתה לצפות בפרקים ישנים של "על הסוס", שם הוא היה אבא מאמץ ואהוב לשלושה ילדים. "למה החיים לא יכולים להיות יותר כמו 'על הסוס'. כל הבעיות שלנו תמיד נפתרו בצורה נוחה בתוך 22 דקות קורעות מצחוק", הוא אומר לשרה לין כשהם עושים בינג' של הסדרה תחת השפעת סמים, בזמן המסע הנרקוטי שלהם בסוף העונה השלישית. ואכן, בוג'ק שגדל בבית עם אמא לא אוהבת ואבא מרוחק תמיד הרגיש שהוא לא מספיק טוב בשביל להקים משפחה משל עצמו. אלא שהגילוי על כך שיש לו בת ביולוגית מכניס אותו באופן טבעי לסחרור ומחזיר אותו למעגל ההרס העצמי האגוצנטרי הקבוע שלו. במקביל, בעקבות חזרתה של אמו המנוכרת לחייו, בוג'ק מגלה פרטים חדשים על עברו.

    הדמות שמשנה את תפיסת עולמו של בוג'ק. הוליהוק (צילום: יח"צ)

    "טלוויזיה זה כמו הדגל הישראלי, הכל חסר משמעות אם אין כוכב גדול במרכז".

    לני טרטלטאוב


    בוג'ק היה רגיל להאשים את כל העולם בבעיות שלו, ומעט אנשים הצליחו לגרום לו לקחת אחריות למעשיו. אחד מהם היה חברו הטוב טוד, שהפנה לו כתף בתחילת העונה כשהבין שהחיים שלו טובים יותר בלי הנוכחות של בוג'ק בחייו. "אתה חייב להשתפר", הוא נוזף בו ברגע הקריטי שהביא לסיום יחסיהם בסוף העונה השלישית, "אתה כל מה שלא בסדר בך. זה לא האלכוהול ולא הסמים, או כל הדברים המחורבנים שקרו לך בקריירה או כשהיית ילד. זה אתה. בסדר? זה אתה. פאק". עכשיו, בלי טוד בחייו, חוזרת לחיים שלו האישה היחידה שמעולם לא חסכה ממנו ביקורת – אמא שלו, עם תוספת של דמנציה.

    עם כל האמפתיה שהסדרה הצליחה לבנות סביב דמותו של בוג'ק, מעולם לא הוצגה בסדרה קורבן יותר ברור של נסיבות טרגיות מאשר ביאטריס הורסמן, או בשם הילדות שלה ביאטריס שוגרמן. לאורך כל העונה אנחנו מגלים עוד ועוד פרטים על גורלה הקשה של האישה (סליחה, הסוסה), שסבלה מיחס רע של גברים (סוסים) כבר משחר ילדותה: החל מאביה ששרף את הבובה האהובה עליה, שלח את אמה לעשות כריתת אונה מכיוון שנכנסה לדיכאון, כניסתה להיריון על ידי גבר גאוותן שבגד בה – ועד הסוף האכזרי שלה, כשבנה העשיר זורק אותה לבד בחדר הכי עלוב בבית האבות. ואז מגיע הפרק ה-11 של הסדרה, בו אנחנו מגלים את האמת על אביה של הוליהוק דרך עיניה של הסוסה הזקנה שסובלת משיטיון. זוהי מופת של כתיבה טלוויזיונית, שלא יכולה להותיר אף צופה בעל לב אדיש.

    בתולדות הסדרה לא הוצגה דמות טראגית יותר מביאטריס שוגרמן (צילום: יח"צ)

    "חתיכת חרא. חתיכת חרא מטומטם. אני חתיכת חרא מטומטם. אבל לפחות אני יודע שאני חתיכת חרא מטומטם. זה לפחות עושה אותי טוב יותר מכל חתיכות החרא שלא יודעות שהן חתיכות חרא. או שאולי זה גרוע יותר?"

    בוג'ק הורסמן.


    סיום העונה הרביעית, בשונה ממה שהורגלנו אליו בעונות הקודמות, מוצא כמעט את כל הדמויות במצב חיובי. טוד ממשיך את מוטיב "הריצה" של הסדרה בדרך אחרת, כשהוא מבדר אנשים באמצעות בריחה מרופאי שיניים וליצנים חולי כלבת. דיאן ומיסטר פינאטבאטר לא הצליחו לשקם את הנישואים שלהם – אבל הם לפחות הפסיקו לחיות בשקר. פרינסס קרוליין אמנם לבד, אבל בוג'ק נחלץ לעזרתה מבחינה מקצועית, וגם נתן לה עצה שאולי תשנה את חייה: לאמץ ילד.
    ובוג'ק הורסמן עצמו? לראשונה בתולדות הסדרה הוא מקבל חדשות טובות באמת. כשהוליהוק נכנסה לחייו בתור בתו הביולוגית הוא הודה שהוא מפוחד מהמחשבה שהוא אחראי על חיים של אדם אחר. בפרק בו אנחנו נחשפים למחשבותיו של בוג'ק אנחנו שומעים אותו אומר לעצמו: "אתה הורס אותה. אתה יודע את זה, נכון? לא משנה מה, הרעל שלך כבר נמצא בתוכה. אין לך מה לעשות בנידון... אתה חתיכת חרא מטומטם. ואתה הורס אנשים בכל מקום שאתה נמצא בו. ברור שאמך לא אהבה אותך, למה ציפית? בגלל זה שרה לין מתה, בגלל זה שרלוט לעולם לא תסלח לך. מה תעשה להוליהוק? מה תעשה, חמור?"

    אלא שבמקום הלחץ ההורי האנושי כל כך, בוג'ק זוכה באחות. קרובת משפחה שאינה שונאת אותו, והוא לא אחראי על קיומה כפי שהוא לא אחראי על גידולה. מהרגע שהיא נכנסה לחייו היא אמרה לו שהיא לא זקוקה לעוד אבא (והרי יש לה שמונה כאלה, לא כולל האב הביולוגי שלה) והיא רק חיפשה את אמה – ובזכותו, היא מצאה אותה. זהו צעד קטן בשבילו כדי להגשים את החלום שלו למשהו שהוא מעולם לא חווה – משפחה מאושרת, כזאת שתעזור לו לעלות כל יום לפסגת ההר עם הסלע הכבד שהוא נושא על גבו. ואולי, מעכשיו, זה באמת יהפוך לקל יותר?

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully