המשורר ט"ס אליוט שנא את הרכבת התחתית והזכיר אותה בכמה משיריו. בפואמה "East Coker" הוא כתב: "כשלרכבת האנדרגראונד בטיוב לוקח זמן רב לעצור בין שתי תחנות, והשיחה עולה ואט אט דועכת לתוך הדממה, אתה רואה בכל פנים את הריקנות הנפשית מעמיקה, מותירה רק את האימה הצומחת של מחשבה על כלום".
נסיעה ברכבת, בין אם בטיוב של לונדון ובין אם בקו תל אביב-באר שבע, היא בהחלט עניין מטריד. מדקות ארוכות של כליאה בקרון לא יכול לצמוח שום דבר טוב. בין כל האופציות האפשריות, שעמום היא עוד הפחות גרועה. האפשרות שלידך יתיישב נוסע מעיק מטרידה יותר. אם לנוסע הזה יש עבר משותף איתך, החוויה עלולה להפוך לסיוט, במיוחד ביום הראשון של השבוע. זה בדיוק מה שקורה ב"רכבת הבוקר לפריז" של ז'אן-פיליפ בלונדל, שראה לאחרונה אור בעברית בתרגומה של רמה איילון.
ססיל דופו היא קרייריסטית מצליחה עם בעל ובת מרדנית, אליהם היא צריכה לשוב לאחר סופשבוע מעיק אצל הוריה הזקנים. בבוקר יום שני היא עולה על הרכבת של 6:41 מטרואה לפריז. כמו כולנו, גם ססיל מתפללת שאיש לא יתיישב לידה כדי לזכות בנסיעה רגועה ונטולת דאגות. לא רק שבסופו של דבר זה קורה, האיש שתופס את המושב הצמוד הוא פיליפ לדוק, דמות מעברה, פסיק בהיסטוריה בת 47 השנים שלה, אך פסיק עבה שהותיר בה חותם. כעת השניים נאלצים להעביר יחד למעלה מ-90 דקות, ועוד לפני שהם מחליפים מילה (אם בכלל יחליפו ביניהם מילה) ברור לשניהם שנסיעת הבוקר הזאת תהיה ארוכה מתמיד.
על פניו, "רכבת הבוקר לפריז" הוא עוד אחד מאותם סיפורים בנאליים על דמויות מהעבר שרודפות אותך ולפתע נוקשות על מפתן הדלת ללא התראה, אבל ברומן הקסום הזה יש קצת יותר. בלונדל יודע לפרוט על כל המיתרים הנכונים כדי להכניס את הקורא לתוך המלנכוליה השגרתית של נסיעה לעבודה בבוקר. טעות היא לחשוב שפיליפ או ססיל הם גיבורי הסיפור הזה. אולי בהשפעת פטריק מודיאנו, שמקסים במינימליזם הספרותי שלו דווקא בזכות שימת דגש על האווירה, גם בלונדל משתמש בגורם האנושי רק כתוספת צד. כן, יש פה סיפור על רגשות, כעסים וזיכרון רע, אבל אלה הם לא יותר מכלים להבנת נפש האדם בסיטואציה ספציפית מאוד: התחושה של נסיעה לעבודה בתחילתו של שבוע חדש.
אין בכך כדי להמעיט בסיפורם של ססיל ופיליפ, אבל לא בכדי מדגיש בלונדל פעם אחר פעם את השעה 6:41, בה מתחילה הרכבת את תנועתה. אנשים שעולים לרכבת של 6:41 אינם מתעוררים בשעה הזאת. הם קמים ב-6:00, אולי אפילו ב-5:45, לפעמים הרבה יותר מוקדם ובתת מודע או במודע, גם זה יושב בראש. מכאן עוד נכונה לססיל ופיליפ נסיעה של למעלה מ-90 דקות, וכל זאת לפני שהחל רשמית יום העבודה. בלונדל מצליח ללכוד בתחושת הכליאה והבדידות, ורק לאחר מכן עובר להתעלל עם סיפור אנושי מכמיר ומכעיס, שמדלג בין הנסיעה הנצחית לחוויה קודרת ואכזרית מלפני 27 שנים. מדי פעם הוא מבצע "בדיקת ערנות" ושב ומזכיר את 6:41, סתם, למקרה ששכחנו את הסיטואציה שבה הם נמצאים.
הדמויות של פיליפ וססיל אינן מרגשות, כנראה במודע. שתיהן שונות אבל בהרבה מובנים מאוד דומות, מצולקות. לרגעים נדמה שדמותן אחת היא. "הפגישה הזאת שולית בתכלית", חושב פיליפ, "באותה מידה יכולתי לפגוש בחורות אחרות ברכבת". גם ססיל הייתה יכולה, הרכבת של 6:41 מלאה באנשים עגומים מלאי מחשבות עגומות. כשאתה פוגש דמות מוכרת, לעגמומיות הזאת יש מכנה משותף.
אפשר, כמובן, לראות זאת אחרת, להתמקד בססיל ופיליפ, לחשוב על הנראטיב הברור של הסיפור, לתהות על גורל שיכול היה להיות שונה. מחשבה כזאת הייתה הופכת, בעיניי לפחות, את "רכבת הבוקר לפריז" לעוד רומן סתמי על אהבות, אכזבות ותהיות קיומיות. מה שחשוב יותר הוא שנסיעה של 94 דקות, פחות או יותר משך זמן הנטו שייקח לכם לקרוא את הספר הזה, נראית כמו נצח מרושע וכולאת את נפשו של הקורא לא פחות מאת נפשותיהם של ססיל ופיליפ. הסיטואציה עצמה - לא סיפורם של שני הגיבורים - היא שהופכת את הספר הקטן הזה לדוקרני, נוקב וכל כך מיוחד.
"רכבת הבוקר לפריז" / ז'אן-פיליפ בלונדל. תרגום: רמה איילון. כתר, 174 עמודים