The Beginning Stages of..., אלבום הבכורה של הפוליפוניק ספרי (Polyphonic Spree), יצא לפני כחודשיים וכבר הספיק לעשות סיבוב דאווין מרשים בקרב כל המגזינים ועכברושי האלטרנטיזי בעולם המערבי. עכשיו הוא מגיע ביבוא מסודר לישראל וזאת הזדמנות טובה לזרוק עליו כמה מילים.
למי שלא ניזון מקובעי מדיניות האזנה כאלה או אחרים רק נסביר שמדובר בהרכב שמגיע מאוסטין, טקסס, והוא מין קולקטיב מקושקש של עשרים וארבעה חברים וחברות שנראים כמו הגבעטרון בגירסת הדייויד כורש שלהם, עם הגלימות הלבנות והמבטים המזוגגים וכל זה; הם שרים על אהבה ושמש ושלום ואלוהים בכאלה אנרגיות חיוביות שאני לא אתפלא אם עוד שנה כל החבר'ה האלה יתאבדו קבוצתית. בקיצור, מה שנקרא: יאללה יאללה.
אבל מעבר לסיפור המסגרת הקצת אינפנטילי, הפוליפוניק ספרי עושים מוזיקה לא רעה. ההשוואות שהודבקו להם הם הפליימינג ליפס, ספיריטואלייזד והביץ'-בויז, המון ביץ'-בויז. תוסיפו קצת ביטלס, גונג, מרקורי רב מאוחרים כמובן, אדגר וארז, קינג קרימזון, תרטין פלור אלבייטורז (אנא עארף, הייתי חייב לתת שם של הרכב פסיכדליה), מיסי אליוט, קרל קרייג (לשניים האחרונים אין קשר, אבל אתם חייבים לקנות את החדשים שלהם) ואנחנו מסודרים. הרכב בריא שכולל חליל, פיקולו, גיטרה, ת'רמין, חצוצרה, מוג, פסנתר, קרן יער, צ'לו, ויולה, סינתיסייזר ופרפיסה, הופך אותם לסימפונייטת פופ על בטוח. ועם הרמוניות פסיכדליות מסורתיות לעילא, מקהלה בדרגות כאלו או אחרות של שמימיות, גרוב גוספלי, מלודיות מתוקות עד מתוקות מדי, אקספרימנטליות סבירה (הקטע האחרון בתקליט נמשך שלושים ושש דקות) וסאונד גדול מהחיים, לא נותר אלא לתהות אם יש בפוליפוניק ספרי יותר ממה שכבר הוזכר.
אז זהו, שלא בטוח. הדגש המוגזם שלהם על ניפוח הזהות הקולקטיבית למימדים של קיבוץ קטן (כולל תורנות מטבח) בא על חשבון השירים היפים, שהרי כל העושר הצלילי הדרמטי הזה פוגם בהנאה הכללית, במיוחד שכבר שמענו אותו קודם אצל רבים אחרים וביתר צניעות. שירים יפים ומרגשים אמנם יש כמה, אבל לא ממש הרבה. בכל השאר הם נשמעים כמו שהם נראים גניחטים.
* "...Polyphonic Spree - "The Beginning Stages of, הד ארצי
דן בן אמוץ: "מישהו הרים לי את הגלביה"
17.11.2002 / 9:47