שם התערוכה, האירוני במפגיע, מצביע בעצם על סיפור רחב הרבה יותר מהפוליטיקה המקומית העכשווית. התערוכה "יריחו תחילה" מבוססת כולה על פסיפס מהמאה השמינית, חלק אינטגרלי מהאמנות האיסלאמית, שנמצא בשלמותו ביריחו. כך שהקוד "תחילה", המזוהה אצלנו באופן אינסטינקטיבי כמעט עם הדילמה את מי נגרש קודם, מתייחס גם לרובד של תחילת הזמן, של הארכיאולוגיה; הרובד הקשור למחקר של מה שהיה שם פעם, בהתחלה.
ההתייחסות של העולם הריאל-פוליטי לסוגיה הגיאוגרפית (קווים ירוקים וסגולים, רצועות, ארץ אבות, צומוד, שטחים, הארץ השלמה, המערבית והמזרחית ועוד) מתגמדת מול עצם נוכחותה של אמנות קדומה. למרות הידיעה שגם במאה השמינית רווח הטמטום האכזרי וקר הרוח הרווח כיום, הידיעה שגם אמנות גדולה התרחשה בו זמנית, תמיד, ככוח מקביל (ואולי אפילו מאזן), מנחמת קצת. נחמת שוטים, זה נכון, אבל טוב לדעת שהקשרים שלנו עם העבר, שהמודעות ההיסטורית שלנו, מופנים גם לתולדות האמנות, גם לתולדות החשיבה המטאפיזית, להתנחמות באמצעות יופי חזותי, ולא מתקיימים רק סביב השאלה מי כבש את מי ומי היה קודם ודמו של מי נשפך יותר באדמה הזו.
התערוכה היתה אמורה להתקיים במרכז תרבות ח'ליל סכאריני ברמאללה באמצע ספטמבר, אך בעקבות הסגר הממושך לא הסתייעה. בגלריה הגר הפסיפס המקורי מצולם ומודבק על קיר שלם כטפט, בחדר שהכניסה אליו חסומה בחבל. זה מייצר את אשליית ה"אותנטי", ה"עתיק", ה"אסור בנגיעה". בחדר נוסף מוצב מודל של התערוכה כפי שהיתה אמורה להיות מוצגת ברמאללה, ושם צילום הפסיפס מונח על הרצפה, כפסיפס אמיתי שאפשר לדרוך עליו. הדימוי המרכזי הוא של אריה תוקף איילה נמלטת, בצילו של עץ ענק, כששתי איילות נוספות ממשיכות לרעות בשלווה באחו. את הדימוי הזה, ששייך לעולם דימויי החי והצומח באמנות האיסלאמית, ומקבל תפנית ביקורתית מתוך ההקשר הפוליטי, מקצין ואכד עד כדי אבסורד.
דימוי האריה והאיילה דגום "על פי פונקציה מתמטית לתוך תוכנה גרפית", לדברי טל בן צבי, אוצרת התערוכה. בסדרת עבודות בעלות גודל אחיד וצורה כמעט זהה, האריה והאיילה עוברים מטמורפוזה משותפת, תהליך של התעבות, התכה זה בזה, עד כדי עיסה צורנית אליפטית שמבצבץ ממנה בדל זנב. זה קצת דומה לאופן שבו וולט דיסני מתאר קרב: השתוללות, כתם שבוקעות ממנו ידיים ורגליים. התוקף והמותקף מצויים בסוג של סימביוזה, הם בלתי ניתנים להפרדה. בחדר נוסף מוצגת סדרת האריה והאיילה כך שהם הולכים ונמתחים, מתכווצים, כמעט הופכים לקו.
סצינת הטרף עוברת אצל ואכד המרה לשפה גרפית, טכנוקרטית וקרה, דמויית כתם רורשך או קליגרפיה, נראית כמפה אילמת, צללית נטולת פרטים או נפח. הקרירות של אופן התיאור, הרחקתו ככל האפשר מיחסי הכוח (כפי שהם נתפשים על ידי הרגשנים שבינינו) בין הצייד לניצוד בטבע, ההתנכרות לכל אקספרסיה, דווקא מדגישים את עוצמתו של רגע הצייד כרגע של אכזריות הירואית, מלאת עוצמה, וחושפים את האמירה על עתיקותו של הרשע, על כוחו המפתה (ועל חולשתה, העתיקה לא פחות, של האמנות ביחס אליו).
ואכד יוצר ארכיאולוגיה רוחבית, סדרתית, שניתנת לפיענוח בהילוך חוזר מהסוף להתחלה - מהאליפסה חזור לעבר סצינת הטרף ולעבר המקור שממנו היא לקוחה. הוא גם מאלץ אותנו לעסוק, ולו לרגע, בארכיאולוגיה פרטית. אנחנו נאלצים לקלף פחדים, דעות קדומות שמתחפשות לדעות פוליטיות, אסוציאציות על יריחו ועל הביטוי "תחילה", רגשות מאוימים מהמילה "איסלאם", ולנער מאבק את הזיכרון שבאיסלאם יש גם אמנות גדולה, מטאפיזיקה ותיאולוגיה מרתקות.
* התערוכה "יריחו תחילה" מוצגת בגלריה הגר (יפת 99, יפו) עד 23 בנובמבר
מלך האריות
17.11.2002 / 11:55