שרה אהרוני כתבה ב"שתיקה פרסית" רומן שבמרכזו עלילה ברורה. יניב חג'בי כתב ב"ספריית הלוויתן" רומן שבמרכזו עלילה מפורקת. אבל העלילה הברורה של אהרוני משטחת - באמצעות סדר - את המציאות ההיסטורית שאהרוני רוצה לתאר. והעלילה המפורקת של חג'בי מפריכה את המורכבות המחשבתית שחג'בי רוצה בה, והפעם באמצעות אי-סדר.
"שתיקה פרסית" הוא סיפור ההתבגרות של אישה יהודיה בשם פ??רי ה?נ?אי, וזו התבגרות שמושפעת עמוקות מן התקופה שבה היא מתרחשת: שלהי ימי השאה באיראן והמהפכה האיסלמית שהפילה את השאה. הבהירות של העלילה מושגת בזכות הקבלה חוזרת ונשנית בין שלב בחייה של הגבורה לבין שלב בהתפתחותה של המהפכה. ההיסטוריה היא המארגן המנוסה ביותר של הסיפורים. מאז סיפור יוסף ואחיו ועד סיפור הסוס האחד שנכנס לבר, השעון של חילופי המלחמה והשלום הוא המצביע והמסדר של הזמן בפרוזה. אנחנו מבינים שהדמות בתוך הסיפור נמצאת בתנועה כיוון שאנחנו לא רק קוראי ספרים, אלא גם קוראי עיתונים וצופי טלוויזיה. התנועה שמחוץ לסיפור מוכרת לנו, השפיעה עלינו, שינתה גם את חיינו שלנו. לכן השעון ההיסטורי שתלוי בחדרם של גיבורי הרומן הזה חשוב לשרה אהרוני. היא עושה הכל כדי שנבין כי סיפור ההתבגרות של פרי הוא בעצם סיפור התלאות שעברו על יהודי פרס בעקבות מהפכת חומייני.
אבל השעון בספר הזה עשוי מנייר עיתונים. הוא לא מורה את הזמן, הוא מעתיק את הזמן מכותרות העיתונים. רומנים היסטוריים הם לא נספח רגשני לידע שלנו על ההיסטוריה. הטובים שבהם מאירים את ההיסטוריה באור ששום היסטוריון לא יודע להאיר. באמצעות סיפור אישי, הם גורמים לנו לחשוב מחדש על מה שאנו יודעים מן ההיסטוריונים. לא בספר הזה. מי שיקרא אותו מתבקש להתרגש מגורלה של משפחה שההיסטוריה טלטלה אותו. אבל הוא לא מתבקש לחשוב מחשבה קטנה וחדשה אחת על השאה, על חומייני, על יהודי איראן בישראל. לכן הזמן שנראה מסודר וברור ברומן הזה הוא מפוזר ועמום. השעון שעל הקיר פגום. וכשהשעון פגום גם נערה שחוזרת מבוטיק עם חולצת סריג אדומה לא מצליחה להיחרת בקורא כאישיות חיה ונושמת. ואותה נערה שנישאה וברחה מטהרן הרי אמורה להשתנות לעינינו. היא לא משתנה כי השעון שתלוי מעל הסיפור לא מתקתק. ההיסטוריה לוקחת את נקמתה ממי שעושה אותה לבנאלית - היא מטשטשת אותו, או אותה.
"ספריית הלוויתן" הוא סיפור הזדקנותה ומותה של ח?'ר?טה דה האן, דיווה של קברט יהודי באמסטרדם. וגם כאן ההיסטוריה נוכחת מאוד: הכיבוש הגרמני של הולנד, יהודי הולנד והשואה, תרבות היידיש שנעלמה אחרי השואה חג'בי חוזר ומזכיר את הרקע הזה לחייה של הדיווה. אבל הוא, כאמור, לא רוצה לספר סיפור כסדרו. הוא פורע סדרים מקצועי. הוא מדלג במהלך משפט אחד על פני עשרות שנים. הוא מצטט סופרים ופילוסופים באמצע ארוחה, או באמצע לוויה, כדי שנבין שאין לו עניין לא בארוחה ולא בלוויה, אלא באיזו אמירה ספרותית-פילוסופית-על זמנית שתרחף מעל הספר. אז מהי האמירה המרחפת הזאת? אולי זאת: "האהבה מתחילה רק כשהעיניים נחות על נקודה באופק אי שם מעבר לגוף" (עמ' 151).
בין שחג'בי צודק, שאהבה מתחילה מעבר לגוף, ובין שהוא טועה, והאהבה מתחילה דווקא בגוף, הרי האמירה השחוקה הזאת חלה על כל בני האדם, על כל הגופים, על כל האופקים. אם נתכנסנו לשם האהבה הנצחית והגוף הבלתי נצחי, למה שנתעניין בדפים הרבים שמקדיש חג'בי לח'רטה דווקא, לאמסטרדם שלפני השואה דווקא, ליידיש שאחרי השואה דווקא? חג'בי מוכר לנו אמיתות "פילוסופיות" מן הזן שמודפס על ספלי קפה. איך הוא רוצה לספר לנו משהו שיעניין אותנו, כאשר כל מה שהוא יודע חוסה בצל ה"פיוט" וה"פילוסופיה" הללו? ברור מאוד מן הספר שחג'בי סבור כי תהפוכות ההיסטוריה הן אשליות או הונאות, וכי מה שחשוב באמת הוא האהבה שמעבר לגוף. לכן צריך לשרור בספר שלו אי-סדר של זמן, של מקום, של עלילה. אבל ההיסטוריה, כאמור, היא ישישה נקמנית. הבאת אותה אל ספר? היא שם. גם אם תנסה לבלבל אותה. גם אם תנסה לדרוך עליה. רגע אחד של קברט יידיש בשנות השלושים נוכח בטקסט של חג'בי יותר מכל הבלגן המטופח שהוא מאריך בו. רגע אחד של גרמנים ברחובות אמסטרדם משאיר את כל הפאלספה שבספר הזה הרחק מאחוריו.
אהרוני בטוחה כל כך שהגיבורה שלה נפלאה, צודקת, מסכנה, שהיא בונה דמות שכולה מתיקות. היא לא שמעה על אנשים שיש בהם קצת כפילות, קצת הסתרה, קצת לכלוך. חג'בי בטוח כל כך שהגיבורה שלו היא מוזרה, אקסצנטרית, מנופחת, שהוא בכלל לא בונה דמות. הוא מפזר מעל הדמות אבקת סוכר של "הבל הבלים הכל הבל". נדמה לו שזאת אבקת רעל. אבל חג'בי כל כך נהנה לספר לנו שהעולם דפוק והאנשים הם שכפול של ממותות, עד שההנאה שלו מטביעה בתוכה את הדמויות שיצר.
והפולקלור, מה היינו עושים בלי הפולקלור? כשאין לחג'בי מה להגיד על הדמויות שלו באמסטרדם הוא מצטט בצהלה שיר עם אמסטרדמי: "או, פיסויס,/ עם אשתו נדפקת חיש/ איך ג'קו קופר אותם רצח/ אפילו רמברנדט לא ישכח". מה מוסיפה לנו אשתו הנדפקת של פיסויס למה שמספר הספר הזה על זמרת יידיש, או על אהבות שמחוץ לגוף? היא לא מוסיפה כלום. פולקלור הוא קישוט שאפשר בלעדיו. מה עוד שהחרוזים אצל חג'בי צולעים במיוחד. כשאין לאהרוני מה להוסיף על הנחמדות האינסופית של הדמויות שלה היא שמה בפיהן משהו כמו "אדמ סיר אז גושנה חבר נדארה". נשמע מעניין? התרגום פחות מעניין: "אדם שבע אינו יודע מהו רעב".
הסדר הטוב ברומאן של אהרוני מוביל את הגיבורה המתוקה שלה מאושר שלפני חומייני באיראן אל אושר שאחרי חומייני בישראל. בפרק הסיום של הספר, ברמת השרון, "ניגרפו לקרן זווית המחשבות הישנות והכבדות, שניקרו במוחה זמן רב. את מקומן תפסו מחשבות קלילות ונוחות, והן מחקו האחת אל רעותה ושטפו אותה כמו היו גלי ים נחושים וסוערים". מן הקליל באה הדמות של אהרוני ואל הקליל היא הגיעה אחרי 343 עמודים. לא חבל לטרוח לכתוב הרבה כל כך בשביל לתאר אנשים שמשתנים מעט כל כך?
אי-הסדר ברומאן של חג'בי מוביל את הטקסט שלו הרחק מן הדמויות והרחק מן הסיפור שלו, הרחק מקברט היידיש, והרחק מאמסטרדם. בפרק האחרון הוא מביא אל הרומן את הבשורה על פי יוחנן: "בראשית היה הדבר שאין לו ראשית, והכל היה הכל, והכל היה הדבר". אם בראשית הכל היה הכל, וגם בסוף הכל היה הכל, למה טרחנו וקראנו 268 עמודים?
שרה אהרוני, שתיקה פרסית, הוצאת ידיעות אחרונות, 343 עמ'.
יניב חג'בי, ספריית הלוויתן, הוצאת כתר, 268 עמ'.