אנטון צ'כוב היה ידוע בנבירותיו בנפש האדם. השגרה המעיקה, שבה כל יום טומן בחובו קונפליקטים לא פשוטים, הכבידה עליו והובילה את הגיבורים שלו לאובדנות. למרות זאת, הוא היה הוגן מספיק כדי "לפזר" את האשמה בין חוסר מזל, רשעות של הסביבה ואפילו מצוקות סביב נדל"ן. כך עשה ב"הדוד וניה", אולי המחזה הטוב ביותר שלו, וכך גם ב"גן הדובדבנים", שעלה לאחרונה בתיאטרון באר שבע, בעיבוד ובבימוי מחודש של עידו ריקלין.
"גן הדובדבנים" עלה לראשונה לבמות ב-1904, כחצי שנה לפני מותו של צ'כוב ולפיכך הפך למחזה האחרון ויש שיגידו שהייחודי ביותר שלו. לובוב רנייבסקאיה (שירי גולן) שבה עם בתה אניה (אביגיל הררי) ועם אחיה ליאוניד גאייב (ירון ברובינסקי) לאחוזה המשפחתית. לובוב קשורה מאוד סנטימנטלית לאחוזה בגלל גן הדובדבנים, שנושא עמו הרבה זיכרונות טובים וגם כאובים. לופאחין (רועי אסף), בנם של צמיתים שעבדו בעבר באחוזה בעבר והיום איש עסקים מצליח, מייעץ להם למכור אותה בטרם תעבור למכירה פומבית, אבל הם מזלזלים בו ומתחשבים בעיקר בדעתה של סביבתם התומכת. הזלזול הזה והאמונה העיוורת שמעמדם יציל אותם עלול לעלות להם ביוקר.
בהצגה הזאת יש לא מעט נקודות מעוררות מחשבה, אולם נדמה שאת כולן כמעט מצליח ריקלין לפספס. היפוך הגורלות, השחצנות האריסטוקרטית (או בתרגום לעברית "האשכנזית השמאלנית"), השונו?ת בין המחזה הזה של צ'כוב לכל מחזותיו האחרים בגלל מוטיב מאוד ברור שחסר בו כל אלה נבלעים בתוך ים של שיממון בימתי. הפסגה היחידה במחזה מגיעה לקראת סוף המערכה השלישית עם מופע פנטסטי של רועי אסף, אבל מלבדו נאלצנו לסבול כ-100 דקות של אפס חיבור רגשי ואכפתיות לדמויות. זהו עיבוד חיוור, וגם אם ריקלין ניסה, דווקא לאחר שבנה את יצירת המופת "עפיפונים", הנפילה פה מורגשת יותר וכואבת יותר.
את ההצגה הזאת תחם ריקלין בסתיו 1916, כשנה לפני פרוץ מהפכת אוקטובר, ולא במקרה. רוסיה שהכירו גיבורי המחזה כבר לא תשוב עוד רגע קט להיות כזאת. בנקודת זמן זו, נותר רק לתהות מה עלה בגורלם של הגיבורים, המנצחים והמנוצחים כאחד, שהרי ברור שכל השינוי הסוציו-אקונומי שהציג צ'כוב במחזה התבטל עם עליית הקומוניזם. בנוסף, ריקלין בחר בגולן ובברובינסקי, האשכנזים האולטימטיביים, כבני האצולה ובאורה מאירסון כמשרת הזקן והנאמן פירס - ליהוק שעל הנייר מעניין בפני עצמו, שבפועל גם הוא נעלם במחזה. לתפקיד נצר הצמיתים שעלה לגדולה ושבו מזלזלים כולם נבחר אסף המזרחי. גם כאן קל לחשוב שיש יותר ממקריות תמימה בחיבור, אבל די ברור שבנוף האקטואלי שביקש הבמאי לצייר, לרקע העדתי השונה של אסף יש משקל. אלא שאפילו אם די במחשבה המחתרתית כשלעצמה כדי לעורר השראה, וגם אם גולן ואסף מצוינים (את ברובינסקי ראיתי כבר בביצועים טובים יותר), הם לא מצליחים לשנע את המחזה כפי שעשו בהצגות קודמות בכיכובם.
התהייה המרכזית לגבי מחזה קלאסי שעולה בפעם השביעית על הבמות בישראל היא מה הוא יביא אתו לשולחן. ריקלין הימר על הרלוונטיות, ולשם כך הקריב ארבע דמויות ש"ניקה" מהמחזה המקורי, קידם את העלילה בעשור שלם ושלח מסר מאוד ברור למעמד הגבוה הישראלי הנשחק. הוא שם את הז'יטונים על מספרים שנראו בטוחים על הנייר, אבל כשהרולטה הסתובבה איבד הכול. "גן הדובדבנים" בגרסה הנוכחית הוא מחזה משמים שאולי יש בו מסר, אך אין שום רצון ללמוד אותו וממנו.