לנצח את הפוליטיקה: 11 יצירות ויוצרים מאיראן שחייבים להכיר

מדי שנה בחול המועד סוכות מארח כל מדור באתר וואלה! NEWS דמות מרכזית שקשורה לתחום העיסוק שלו, שמשמשת באופן חד פעמי כעורכת המדור. ה"עורך האורח" שנבחר אחראי לבחירת הכתבות, לוקח בהן חלק פעיל, כותב בעצמו ומתווה את הקו המערכתי. לנו בוואלה! תרבות לא היה ספק שהשנה אנחנו פונים לריטה. למה? כי ריטה היא אחד מעמודי התווך של התרבות הישראלית, ואחת הדמויות שהסתקרנו במיוחד לגלות את הגישה שלה לתרבות. הכתבה שלפניכם היא הראשונה בסדרת הכתבות שנולדו ממוחה הקודח.

מאין נובע העניין של לא מעט ישראלים בתרבות האיראנית? יש שמקשרים זאת לנטיה האנושית הידועה המחברת בין משיכה ודחיה שמתקיימות בו בזמן. "המשיכה נובעת במידה רבה מגישה חצי רומנטית", אומר לוואלה! תרבות ד"ר רז צימט, מומחה לאיראן מהמכון למחקרי ביטחון לאומי ומהפורום לחשיבה איזורי. "הגישה הזאת זוכרת לאיראנים את חסדי נעוריהם, לפני המהפכה האיסלאמית, ואיזושהי תחושה של שיתוף בין עמים שנמצאים בסביבה שרובה ערבית. לכן, לישראלים הרבה יותר נוח להתחבר לעמים במזרח התיכון שהם לא ערבים, כי ערבים נתפסים כאויב המיידי. ביחס לאיראנים, לכורדים ולטורקים, בעיקר בעבר, לישראלים הייתה נכונות רבה יותר לקבל את התרבות שלהם. בשונה מהתרבות הערבית, שנתפסת כתרבות האויב. זה נכון שב-38 השנים האחרונות מאז המהפכה גם איראן כבר מזוהה עם האויב, אבל אני חושב שהעובדה שהתרבות האיראנית היא בת 2500-3000 שנה, שקדמה לאיסלאם וקדמה לערבים, בכל זאת נתפסת כמשהו שלא מזוהה עם האויב, ומכאן המשיכה הזאת".

במסגרת התמנותה של ריטה כעורכת אורחת של וואלה! תרבות, אנו מגישים: 10 יצירות ויוצרי תרבות מאיראן שאתם חייבים להכיר, ובנוסף שתי המלצות בונוס מפי ריטה בעצמה:

וכך כותבת ריטה, העורכת-אורחת של וואלה! תרבות השבוע: "לפני כחצי שנה נסענו אחיותיי ואמי לטיול שורשים (או לפחות הכי קרוב לטיול שורשים שיכולנו כישראליות ממוצא איראני לעשות). נסענו לארמניה לראות את ההופעה של הזמר האיראני מוהין, ששיריו מרגשים אותנו במשך שנים וקולו החם פוצע לנו – ובמיוחד לאחותי מיטרה - את הנשמה (אכן, יש דברים מסוימים שהם רק של אחותי מיטרה ואף אחת מאיתנו לא לוקחת עליהם חזקה. כפי שהים הוא 'הים של מיטרה' בעיני בנותיי משום שהיא הלכה מדי יום לים, כך יש את 'מוהין של מיטרה' כי תמיד שמעה את שיריו בדרך לים).

"כשרק הגענו לעיר ירוואן בארמניה להופעתו של מוהין (זמר גולה, אגב), הבנו שלא רק אנחנו מישראל הגענו אלא אלפי אנשים הגיעו מאיראן. היתה באולם תחושה שאנשים עומדים להתפרק לגורמים מרוב עוצמת הרגשות שהייתה שם. האהבה אליו הייתה מעבר לכל מה שאי פעם ראיתי. נשים וגברים הרשו לעצמם לפרום כל מגננה, ולהגיש את ליבם החשוף לאיש הצנוע הזה שעמד על הבמה. אנחנו, האחיות ואמא, הקשבנו לו תוך שאנו חוות את כל קשת הרגשות של חיינו: מתגעגעות, חוגגות, בוכות. בעיקר שמרנו שם על מיטרה שלא הפסיקה לבכות ולשיר בגרון ניחר. אנחנו יודעות שהוא זה שמלווה אותה לא רק בהליכות שלה לים, אלא בשמחות, בכאב, בטרדות היומיום והוא איתה מבלי שהוא יודע. שם, בהופעה, ראינו איך כל נשמה ונשמה התחברה אליו. מלא מלא מיטרות, גברים ונשים, ילדים וזקנים, עם כיסויי ראש ובלי".

"באיזשהו שלב הוא עצר את ההופעה וסיפר לקהל שיש באולם זמרת ישראלית. קמתי ונופפתי לקהל ביודעי שכל מי שמביט בי, מריע ומוחא כפיים - הגיע מהמדינה שבה נולדתי ושאין לי שום אפשרות לבקר בה. נתקפתי חשש מהול באושר ולא ידעתי איך הם יגיבו, אבל בסוף ההופעה, בדרך החוצה, ניגשו אלי אנשים מהקהל והגישו לי דברי מתיקה מיוחדים שהביאו מאיראן, כאלה שהביאו במיוחד למוהין אך לא הצליחו לגשת אליו כדי לתת לו.

"בתקופה שבה הקלטתי את האלבום בפרסית שלי, שהוא פסקול חיי המשפחה הפרסית שלי, שאלו אותי קולגות וחברים אם אין בי פחד להקליט אלבום שלם בשפה של אחמדיניג'אד, בשפה של האויב. תהו אם אני לא חוששת שהמהלך הזה עלול לחבל בקריירה שלי בישראל. התשובה שלי הייתה שהתרבות הפרסית היא מהעתיקות והמפוארות ביותר, וברור שהמהפכה האיסלאמית תיזכר בסופו של דבר כנקודה שחורה בתוך יריעה ענקית של זמן וצבע. תקופת האופל הזו תסתיים ובעקבותיה ייפתח פתח לחופש יצירה ולחופש האדם".

"בנוסף לזמר האדיר מוהין", מוסיפה ריטה, "אחת הזמרות הנדירות שאי פעם שמעתי היא הזמרת האיראנית היידה, אחת מגדולות הזמר הפרסי בעת החדשה אשר נחשבה בתקופת השאה לזמרת המלוכה. היידה בעלת יכולות קוליות אינסופיות וטכניקה שאני לא מפסיקה להשתומם ממנה: באותו השיר היא יכולה להיות עדינה כפרפר ועצומה כחיה".

"כוון רגליי אל סוד החכמים והגדולים המנוסים בקרב.
למדני השימוש בחץ ובקשת ברומח ובאלה, מול האויב.
חכמת הכס למדני, נימוסי חצר במשתאות לקול מיתר.
אך מה אלמד מאחורי פרגוד מפי נשים?" (מתוך סיפור סיאווש, "ספר המלכים")

ביצירה הזאת יש המון מלכים, ארמונות, מזימות, סוסים, רומנים ופוליטיקה, אבל אנחנו לא מתכוונים ל"משחקי הכס", אלא ל"שאהנאמה", להלן "ספר המלכים", היצירה הקלאסית של כל הזמנים. כל המומחים לתרבות האיראנית עמם שוחחנו בהכנת כתבה זו הסכימו פה אחד: זו ה-יצירה האיראנית שחייבים להכיר. "ספר המלכים" הוא אפוס ספרותי נרחב של המשורר הלאומי הפרסי אבואלקאסם פרדוסי תוסי, שנכתב סביב שנת 1000. הוא מגולל את העבר ההיסטורי והמיתי של איראן, מבריאת העולם ועד לכיבוש המוסלמי במאה השביעית. לספר היתה תרומה להחייאת השפה הפרסית לאחר ההשפעה הערבית, הוא מתאר את ההיסטוריה, התרבות והדת הפרסית העתיקה הזורואסטריות. לספר היתה השפעה עצומה גם על משוררים יהודים באיראן. יש בו לא פחות מ-62 סיפורים ו-990 פרקים.

הספר יצא בארץ בהוצאת ספרית הפועלים ובתרגומו לעברית של אליעזר כגן כבר בסוף שנות ה-70. אתר הספריה הלאומית העלה טעימה מהאיורים העתיקים ושלושה סיפורים מתוך כתבי היד של שאהנאמה.

"אם אכן לכל איש יש כוכב בשמים, כוכבי הוא ודאי רחוק, אפל ונטול משמעות. ואולי אין לי בכלל כוכב" (מתוך הספר "הינשוף העיוור" של צאדק הדאיאת)

בספרות הפרסית המודרנית אחת היצירות הנחשבות ביותר הוא הרומן "הינשוף העיוור" של הסופר ואיש הרוח צאדק הדאיאת. במהלך חייו הקצרים במחצית הראשונה של המאה הקודמת, שהסתיימו בטראגיות כששם קץ לחייו בגיל 48, הוא כתב בין השאר את יצירתו הגדולה הזו, כנראה ב-1930 בפריז, ופרסם אותה כששהה בבומביי. רבים היללו את הרומן ובהם הסופרים הנרי מילר ואנדרה ברטון. הספר הסוריאליסטי הקודר נאסר בזמנו לקריאה על ידי צעירים באיראן, בטענה שהוא מעודד התאבדות. למרבה הצער הספר עדיין לא תורגם לעברית, אך כמובן תורגם לאנגלית.

אחת היצירות הפרסיות הפופולריות והמשפיעות ביותר מהמחצית השניה של המאה ה-20 ועד היום הוא הספר "דודי נפוליאון" של איראג' פזשכזאד, שגם עובד לסדרת טלוויזיה פופולרית. הסיפור מתרחש בטהראן, בקיץ 1941. בעלות הברית פולשות לאיראן, ונער מתאהב בבת דודו. הדוד הינו קצין זוטר בדימוס שמעריץ את נפוליאון ושונא את הבריטים, ותחושות אלו מעבירות אותו על דעתו, ויחד עם משרתו הנאמן הוא שוקע בעולם של קרבות מדומיינים.

"דודי נפוליאן" אינו רק רומן אלא גם סאטירה חברתית מצחיקה ונוקבת על איראן של שלהי מלחמת העולם השניה, תקופה שבה איראן "מתרפקת על זיכרון של עבר מפואר ולא מצליחה להתמודד באופן מפוכח עם המציאות המאוד כאוטית שהיא הולכת ונשאבת אליה", אומרת לוואלה! תרבות העיתונאית ומתרגמת הספרות הפרסית המוערכת אורלי נוי, שתרגמה בין השאר את הספר שיצא בהוצאת חרגול. "הספר מבקר גם את ההבדלים המעמדיים באיראן המאוד מרובדת ומאוד היררכית. זה ספר על הפער שבין המציאות לבין העבר ההירואי שהיא לא מצליחה להשתחרר ממנו".

סרט האנימציה "פרספוליס" בבימוי וינסנט פארונו ומרג'אן סטראפי, שיצא לפני כ-10 שנים, מושתת על סדרת רומנים גרפיים באותו שם שיצרה הסופרת, המאיירת ופעילת זכויות האדם האיראנית מרגאן סטראפי, שבמרכזם ילדותה ונעוריה של מרג'י על רקע המהפכה האיראנית ומלחמת איראן-עיראק. כמו הספרים, גם הסרט זכה להצלחה גדולה בעולם. הממשלה האיראנית בשלב הראשון אסרה את הפצת ופרסום הסרט, ובהמשך ועדת הצנזורה האיראנית אישרה הקרנה מוגבלת בסינמטקים בטהרן, וקיצצה 6 סצנות מיניות בסרט. לאחר הקרנת הסרט בפסטיבל קאן, יועץ התקשורת של הנשיא אחמדינג'אד אמר כי תשומת הלב התקשורתית לסרט משתלבים עם האיסלאמופוביה וטען כי מציגים באופן לא מציאותי את "ההישגים המפוארים של המהפכה האסלאמית".

הסרט "אופסייד" של ג'עפר פאנאהי, שיצא בשנת 2006, עוסק בנערות שמנסות לצפות במונדיאל, אבל נאסר עליהן לעשות זאת בגלל מינן. הסרט נוצר בהשראת בתו של פאנאהי, שהחליטה לצפות במשחק למרות האיסור. הוא צולם באיראן אבל הקרנתו בה נאסרה. כמה שנים לאחר צאת הסרט נשלח פאנאהי ל-6 שנות מאסר ונאסר עליו למשך 20 שנה להפיק סרטים, לכתוב תסריטים או להתראיין לתקשורת באיראן או בעולם, וגם נאסר עליו לעזוב את מדינתו.

"הגדולה של איראן כמעצמה תרבותית יושבת על המשכיות ועל חידוש", אומרת לוואלה! תרבות אורלי נוי. "זו מסורת תרבותית של אלפי שנים, שמשתמרת לצד העדכון של התרבות. זה הכוח האדיר של איראן בשדה התרבותי. סימה בינה בפרוייקט שלה מחזיקה בדיוק את שני הדברים האלה". סימה בינה הוגדרה כ"גברת הראשונה של מוזיקת הפולק האיראני". בינה בת ה-72 היא לא רק מוזיקאית, זמרת ויוצרת אלא גם חוקרת של פולק ומוזיקה פרסית קלאסית. בימים אלה מחלקת את חייה בין טהרן לקלן, גרמניה. היא נחשבת לדמות אגדית, עם קריירה שנמשכת 5 עשורים, בהן חקרה באינטנסיביות שירי פולק. "זאת עבודת מחקר לא פשוטה", אומרת נוי. "היא ממש עוברת בין מחוז למחוז, נפגשת עם המוזיקאים הזקנים, מקליטה אותם, אוספת ומשמרת את מוזיקת הפולקלור. זה פרויקט תרבותי סופר חשוב. במובנים מסוימים זה גם פרויקט פוליטי, מפני שהמתחים האתניים באיראן הרבה פעמים פורצים על פני השטח, ודווקא בשימור התרבותי הזה שלה היא כאילו פורסת איזו שמיכה תרבותית שכוללת את כולם. וזו הדרך שלה לומר שהכל חלק מהתרבות האיראנית הגדולה. היא עושה את זה דווקא לא דרך הקלאסיקות, שהם גולת הכותרת של מוזיקה הפרסית, אלא דרך המוזיקה העממית. הערך התרבותי של השימור הזה לא יסולא בפז".

"המאסטרו האיראני החי הגדול ביותר במוזיקה הפרסית הקלאסית", כך כינה עתון לוס אנג'לס טיימס את הזמר והמלחין מוחמד רזה שג'ריאן. מלבד הצלחתו הגדולה המוזיקלית, בלט שג'ריאן בן ה-77 גם כשתמך בגל ההפגנות באיראן כנגד תוצאות הבחירות לנשיאות ביוני 2009, בהן נבחר אחמדינג'אד בשנית. לאחר שאחמדינג'אד כינה את המוחים "אבק ואשפה", אמר שג'ריאן בריאיון טלפוני לערוץ הפרסי של ה-BBC שהוא מחשיב את עצמו כ"קול האבק והאשפה". הוא גם דרש מרשות השידור האיראנית להפסיק להשמיע את שיריו, וציין כי שירו המפורסם "איראן, ארץ התקווה" אינו קשור למצב הנוכחי במדינה. מאז שיצא נגד אחמדינג'אד הוחרם על ידי המדינה ולא יכול היה לקיים הופעות חיות או להוציא מוזיקה במדינה.

גם אם הניו יורק טיימס מעט נסחף כשכינה את מוחסן נאמג'ו "הבוב דילן של איראן", עדיין מדובר באחד הזמרים-יוצרים היותר מעניינים במוזיקה הפרסית המודרנית. בעזרת השפעות מגוונות, מבלוז, דרך רוק ועד מוזיקה איראנית עממית, מילים שמשלבות פואמות קלאסיות עם יצירה אישית, ולא מעט אירוניה, נאמג'ו הוא בהחלט טיל בליסטי איראני. בשנת 2006 בית המשפט האיראני גזר על נאמג'ו 5 שנות מאסר בהאשמה שהוא מגחיך את הקוראן בשירו "Shams". ההרשעה התבצעה למרות התנצלותו הפומבית.

בשנות ה-70 התרחשה פריחה אמנותית בתיאטרון באיראן, שנמשכה עד למהפכה של 1979. אחד מבולטי הכותבים באותה תקופה היה המחזאי והתסריטאי ע'ולאם-חוסיין סאעדי, שחתום על כמה יצירות יפות, ובהן מחזה האבסורד "ירח דבש", שיצא בשנת 1978, העוסק ברודנות ובהתקרנפות. יש בו השפעות ממחזאים מערביים מז'אנר תיאטרון האבסורד, ובהם יונסקו וסמואל בקט.

"זה סיפור על זוג בירח דבש, שנמצא בדירתו, הם מתעסקים אחד עם השני ובאיזשהו שלב באים אורחים", מספר לוואלה! תרבות ד"ר אלדד פרדו, מומחה לאיראן המרצה באוניברסיטה העברית. "ככל שההצגה מתקדמת היא הופכת למחזה אימה. האורחים הם כנראה מארגון ממשלתי, שפורץ לבתים של אנשים ומתחילים לשטוף להם את המוח על מנת לצרף אותם לארגון המשטרה החשאית. סאעדי היה פסיכיאטר, כותב סיפורים וקומוניסט. העומק שבו מתבטא בעיסוק בשטיפת המוח, באיך אנשים עוברים נאציזציה וקרנפיזציה. במחזה מתבטא הכוח המרכזי של התרבות האיראנית, שהוא שירה ומיסטיקה. ממבט ראשון זה נראה כמו מחזה מערבי אירופי לגמרי, אבל בין השורות נכנס העומק של המזרח האיסלאמי, שהוא כמו העומק של המזרח האסיאתי - כניסה לנפש לעומק במיסטיקה. והעומק של המערב הוא בניתוח הפסיכולוגי. נוצר כאן חיבור יפה בין מיסטיקה לפסיכיאטריה".

סאעדי, אגב, חתום גם על תסריט הסרט המוערך "פרה", עוד יצירה שכדאי לא להחמיץ.

"האורקל של אחוות הנשים המוסלמיות", כך כינו את שירין נשאט, אחת האמניות הפלסטיות האיראניות המוכרות ביותר במערב. יצירותיה נועזות ומעבירות ביקורת חריפה נגד אפליה וטאבואים מיניים. עבודותיה מציגות ברחבי העולם. בשנת 1995 משכה תשומת לב רבה כשהציגה את צילומיה הפרובוקטיביים "נשות אללה", בה נראות דמויות נשיות, שאת חלקן גילמה נשאט, עם כיסוי של רעלה, תיקי יד של פליטים בידי רבות מהן, ועל הפנים, הרגליים הידיים ועל גלגל העין נכתבה שירה פרסית מודרנית העוסקת בין השאר ביצרים.

עבודות רבות שלה משלבות מיניות ואלימות. מאז שנת 1996 נאסר על נשאט לחזור לאיראן בגלל יצירותיה מעוררות המחלוקת. נשאט מחברת בעבודתיה יוצרים מתחומים מגוונים – קולנוענים, שחקנים, מוזיקאים ומעצבי תלבושות, רבים מהם גולים איראניים כמותה. בשנת 2009 זכתה בפרס אריה הכסף כבמאית הטובה ביותר בפסטיבל ונציה. "אני מסתכלת על היצירות של שירין", אומרת אורלי נוי, "והן באמת מצביעות על אומץ הלב הבלתי רגיל שלה, בהשמעת קולה בזירת האמנות הויזואלית האיראנית שהיא גברית במובהק. זה דורש אומץ לכתוב פסוקי קוראן על גוף חשוף של אשה ולאתגר גם את השוביניזם וגם את הרודנות הדתית. היא הפכה לאחת מפורצות הדרך בעניין הזה, אחד מהקולות הנשיים האמיצים. החומרים שלה הם הגוף עצמו, זה לשים עצמך במובן הכי חשוף והכי מיידי, בלי שום מתווכחים, על השולחן".