טום פטי כתב פזמונים ושר אותם. ארבעים שנה הוא עשה את זה. הוא נולד בשנת חמישים בפלורידה, והיה נציג מובהק של דור הבייבי בום. בגיל עשר לקח אותו דוד שלו לסט הצילומים של אחד מסרטיו של אלביס פרסלי. פטי הפך מיד למעריץ של אלביס. אחר כך צפה בביטלס מופיעים בתוכנית של אד סאליבן והבין שלנגן עם להקה זה כיף. המורה שלו לגיטרה היה נגן של האיגלז. אביו של פטי לא היה תומך וחם. הוא לא קיבל את דרכו האמנותית ונהג להכותו. האלבום הראשון של פטי ולהקתו, שוברי הלבבות, שיצא ב-1978, היה להיט בארצות הברית וגם בבריטניה.
פטי הפך, כנראה, למיליונר כבר מזמן, אבל אם קוראים את מילות הפזמונים שלו מבינים שלאיש היתה שליחות. הרבה להקות רוק אמריקאיות מצליחות במשך שנים, ובתוכן אמני הרוק שהפכו לאגדה, איבדו משהו בדרך. הם התמכרו לסגנון החיים הנהנתני שכולל חנופה, הערצה, כסף גדול ואגו מנופח. לא פטי. אפשר לבחור באקראי כמעט בכל פזמון שכתב ולזהות בו בקלות מאפיין עקבי. גיבורי הפזמונים של פטי הם אנשים פשוטים עם בעיות בלתי פשוטות. הם הנבגדים שמודים שעדיף להם בלי זאת שהייתה מצחיקה בהתחלה, אבל התחילה לעשות צרות. הם אלה שיודעים שהם עוזבים את האישה כי עדיף לה בלעדיהם. הם המתמכרים לחלום שידוע להם שלעולם לא יוגשם. סוג כזה של גבריות, שמקור המשיכה שלה הוא בקו?ליו?ת אגבית ולא מעושה, כבר אינו בנמצא.
מאזיניו של פטי יודעים היטב למקם את יצירתו כפוליטית ורדיקלית. שלא כמו חתן פרס נובל לספרות בוב דילן, הפזמונים של פטי אינם מעמידים פני שירה. הם בהירים וישירים. לפני חמש שנים צעקתי קצת ברחובות ניו יורק ביחד עם ההמון "אנחנו ה-99%", כחלק ממחאה חברתית על בסיס מעמדי. ברמקולים השמיעו את פטי שר את השיר הזה, "מספיק טוב", שמדבר בו נער מאוהב בנערה עושת-צרות. הוא מנשק אותה בגשם ומקווה שלמרות שהיא תעזוב אותו בעוד רגע ותתחתן עם כסף, אותו היא לא תשכח.
מוזיקת הרוקנרול של כוכבים כמו טום פטי וברוס ספרינגסטין ביטאה תמיד את קולו של הרוב הזה, המוחלש והמנוצל, רחוק מהמרכז, בצד, בצל. אלה שיודעים כמה חם הוא זוהרו של העתיד המדומיין. לרוקנרול שלהם קראו "הארטלנד רוק", והם השתדלו תמיד לשמר את העיקר: האמירה הבלתי מגומגמת, המחויבות לאמת, המקצוענות ולא ההתמסחרות. גם בשמה של הלהקה של פטי, הארטברייקרז, הופיעה המילה "לב". טום פטי מת עכשיו מהתקף לב.