פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "במקום צופים, בקהל יש אלפי צלמים": כך שינו הסמארטפונים את ההופעות החיות

      בעבר הן נחשבו לאירועים אקסקלוסיביים ואינטימיים שמחברים בין האמנים לבין מעריציהם באופן בלתי אמצעי, אבל כיום הופעות הפכו לעוד שלב בתיעוד הבלתי פוסק שלנו. הזמרים על הבמה כבר התרגלו, אבל בקהל בכל זאת מבקשים: אנא, השאירו את מקלות הסלפי בבית

      סמארטפון סמארטפונים בהופעות (AP)
      "האמצעים הטכנולוגים קבעו מאז ומעולם את המאפיינים של המוזיקה הפופולרית". סמארטפונים בהופעה (צילום: AP)

      לפני כמעט שלושים שנה יצא האלבום "Use Your Illusion" של להקת גאנז אנד רוזס. הם היו אז בימי שיא תהילתם, רגע לפני הפירוק המתוקשר. כשיצאו לסיבוב ההופעות האחרון הגיעו לאמפיתיאטרון ליד סנט לואיס בארצות הברית. אקסל רוז, בשלהי שנות העשרים לחייו, סולן הלהקה, חבוש כובע שחור ומעיל פרווה, שר את שיר מספר 15, "רוקט קווין", והקהל השתולל. באמצע השיר הוא לפתע נעצר, פנה אל אדם שעמד בשורות הראשונות והצביע עליו. האיש צילם את המופע, והסולן הנערץ קרא למאבטחים להחרים לו את המצלמה. כשאלה התמהמהו, אקסל צעק לתוך המיקרופון "I'll take that god demit" ולתדהמת הצופים קפץ אל תוך הקהל, חבט בעומדים בדרכו, והוריד את המצלמה. כשעלה חזרה לבמה, נסער, הטיח את המיקרופון על הרצפה והודיע לקהל המשתאה שההופעה הסתיימה.

      רצה הגורל וזו לא הייתה המצלמה היחידה בקהל, והתקרית צולמה מכמה זוויות וקיבלה חיי נצח ביוטיוב. גם כתב האישום לא איחר לבוא, והסולן נפרד מחמישים אלף דולר ומשכבה נוספת במוניטין המפוקפק בלאו הכי שלו. מאז חלף יותר מחצי יובל. אקסל נמצא בעשור השישי לחייו, הלהקה הספיקה להתפרק ולהתאחד שוב, ואיש אינו מחרים יותר מצלמות בקהל. מספרים שבמהלך ההופעות כיום מבקש אקסל לעיתים, בעדינות, להפסיק לצלם ולהקשיב. גם הוא כבר מבין שמי שרוכש כרטיס להופעה בסדר גודל כזה, ידאג לכל הפחות לטלפון עובד בכדי לתעד חתיכה מההיסטוריה.

      צפו באקסל רוז מפסיק את ההופעה באמצע. סנט לואיס 1991

      "אני זוכר בתחילת הדרך שאם מישהו היה מגיע עם מצלמה או מצלמת וידאו, ישר היו רצים אליו", נזכר אייל גולן, אז מוזיקאי בתחילת דרכו, בשיחה עם וואלה! תרבות. בשנים בהן פרץ לתודעה כמעט ולא היו טלפונים ניידים בשימוש פרטי. גם אלה שכן הסתובבו בשוק לא ידעו לעשות הרבה מלבד לתפוס נפח עצום בתיק, ובמקרה הטוב להוציא ולקבל שיחות. היעדר הטכנולוגיה הזמינה לא הפריעה למעריצים לנסות ולתעד את הכוכב החדש. החשש היה לדבריו שאם ההופעות שלו יופצו, איש לא ירצה לקנות כרטיסים: "היום אתה לא יכול לעצור את זה, זה בכל מקום. בכל מקום שאתה שר, בכל מקום שאתה נמצא, הכול זה בטלפונים, בעתיד אני אוכל לשבת בבית ולשיר ואנשים יהיו בהופעה והכל יעבור און ליין".

      זה מפריע לך?

      "בחלק מהפעמים זה מפריע. אין לזה את התמימות של פעם, כמו לראות בפעם הראשונה את ההופעה. היום את רואה ושומעת את הכל באינטרנט ומכירה את ההופעה עוד לפני שהגעת. מצד שני זו חשיפה אדירה, איך שזה עולה לאוויר כולם רואים ושומעים, העולם התקדם ואנחנו צריכים להתקדם יחד איתו, זה חלק מהעניין וחלק מהתעשייה. כשאני מגיע הביתה, אני נכנס לפייסבוק ואני ממש רואה כמעט שעה ורבע של ההופעה שלי בלייב".

      מוש בן ארי, שהתחיל אף הוא את הקריירה בשנות התשעים, מוסיף: "אתה מופיע לא רק מול הקהל הרבה פעמים, אלא מול קהל שיושב בבית".

      זה עשוי לשבש את מהלך ההופעה התקין?

      "אני לא חושב על זה במהלך הופעה, רק על מה שקורה ביני לבין הקהל באותו הרגע. ברגע שאתה נכנס לבמה זה כמו מקדש, כל מה שהיה לפני, נמחק. מה שקורה מול הקהל זה מה שחי. אני לא יכול להרשות לעצמי להיות שם, אבל הקהל חי את זה, משתף וחווה. הדבר הראשון שאנחנו עושים כשאנחנו מגיעים למקום זה לשתף ולקבל אישור מהחברה".

      זה מתבטא בעוד חלקים של ההופעה?

      "עולם החתימות שאחרי ההופעה נגמר. יש אולי ילד שניים שבאים עם דף, זה רומנטי ומפתיע. כולם מבקשים סלפי. אני אוהב את זה, זה כיף. זה חלק מהעניין, אמן שלא אוהב את החשיפה הזו הוא בבעיה. זה עמוק בדי אן איי, בהופעות".

      אייל גולן, יפה לך להיות מאושרת (יח"צ , אלוני מור)
      "בעתיד אוכל לשבת בבית ולשיר ואנשים יהיו בהופעה והכל יעבור און ליין". אייל גולן (צילום: אלוני מור)

      חוקר המוזיקה הפופולרית, ד"ר נדב אפל מהאוניברסיטה הפתוחה, מסביר: "האמצעים הטכנולוגים קבעו מאז ומעולם את המאפיינים של המוזיקה הפופולרית". הוא שולף דוגמאות מההיסטוריה של המוזיקה: כיצד המיקרופון שינה את סגנון השירה, הגיטרה החשמלית והמגבר אפשרו לשחק עם הווליום, ההתפתחות הטכנולוגית בהקלטות הכניסה צלילים חדשים שלא מתקיימים במציאות, נפח הדיסק האריך את מספר השירים ועוד ועוד דוגמאות שעיצבו את המוזיקה לצורה אותה אנחנו מכירים אותה היום.

      "במחצית השנייה של המאה העשרים, עבור רוב המוזיקאים ההופעות הפכו לסוג של יחסי ציבור או פרסומת להקלטות", הוא מסביר את האבולוציה הכלכלית מאחורי השינויים הטכנולוגים. "מוזיקאים התפרנסו ממכירות תקליטים, קלטות ודיסקים וההופעות נועדו לקדם מכירות". גם כאן הטכנולוגיה הנחיתה מכה אנושה - כבר למעלה מעשור שכמעט ולא רוכשים מוזיקה, אלא שומעים אותה באמצעים אחרים, והתוצאה מתבטאת בהופעות. "הן הפכו להיות מדיום מרכזי, יותר מושקע, הזמן שלהן התארך, מחירי הכרטיסים עלו כי אמנים מתקשים להתפרנס, האיזון משתנה וההופעות הופכות להיות מדיום חשוב מאי פעם".

      אפל מבקש להדגיש שעידן ההקלטות הפיראטיות החל שנים ארוכות לפני הניידים הפרטיים. "בסוף שנות ה-60 מעריצים נכנסו עם רשמקול להופעות ומכרו את החומרים בכל מיני אפיקים לא חוקיים. אמנים מצדם לא הרגישו נוח מאחר והתמלוגים לא הגיעו אליהם, וגם כי בניגוד להקלטה באולפן שאפשר ללטש, ההופעה יותר חופשית ולכאורה לא נרשמת בדפי ההיסטוריה". והנה שוב כל הקלפים נטרפו. ההופעות שהיו מקום בטוח וחופשי לאמן, מתועדות ונרשמות ומקבלות חיי נצח. "היום ההופעה עולה ליוטיוב אחרי כמה שעות. בין אם הייתה פדיחה - נניח האמן נפל, עלה שיכור, רב עם מעריץ - או אפילו ביצע שיר חדש. האמנים יודעים שזה מתועד וזה יופץ, ועבור חלקם זה יוצר סיטואציה לא נוחה. לכן יש ממד מסוים של שמרנות בהופעות, האמנים לא רוצים להביך את עצמם".

      לשיטתו גם החוויה של הקהל השתנתה דרמטית בתוך הסדר החדש: "כשמגיע אמן לארץ ואני בדילמה האם ללכת להופעה שלו, אחפש קטעים ביוטיוב. בעבר זה היה הימור טוטאלי, היום הקהל יודע מה הוא הולך לקבל, איזה שירים, איך הם ישמעו ואיך יבוצעו. זה מעניק לקהל יותר כוח ויכולת לבחור מה הוא מקבל".

      המוזיקאי ערן צור אומנם פרץ שנים ארוכות לפני עידן הצילומים, אבל הוא רואה לא מעט יתרונות לתופעה. "אני גומר הופעה וכמה ימים אחרי זה אני יכול לראות אותה כי אנשים מצלמים ומעלים, וחלק מהיוטיובים מההופעות מצוינים. זה החלק הטוב וזה לא היה קודם". צור עבר בחייו את התקופה המיתולוגית של הרוקנרול הישראלי והוא מספר שיש משם מעט מאוד תיעוד: "אין כמעט צילומים מהתקופה של הרוקסן או הלוגוס. מצד שני כל מה שהיה מתועד, נעשה באופן מקצועי".

      לא מפריע לך לראות היום נחיל טלפונים באוויר, במקום פרצופים?

      "אני משתדל להופיע בלי משקפיים ואז אני לא רואה בצורה חדה, אני צריך להתרכז בדבר שלי. פעם בכל זאת הבחנתי באישה שקועה בנייד שלה במהלך ההופעה. היא הייתה בודדה, ואתה שם לב לזה ומתחיל להתמקד רק במה שמפריע לך, ואני חושב מה אני צריך לעשות תוך כדי ביצוע שירים לה את העיניים. ואז חשבתי שאולי הילד הקטן שלה צריך אותה".

      מנהלת ההצגה של דנה ברגר הייתה מתנפלת על כל מי שהעז להוציא מצלמה. "זה היה נחשב לא מכבד", היא נזכרת. "היו צדים את האנשים האלה ועטים עליהם. מכריחים אותם להפסיק לצלם. זו הייתה הנורמה, זה לא היה חוקי ואם הם לא היו מפסיקים לצלם מעיפים אותם מהמקום". היום לדבריה זה התהפך, "אם אני לא רואה טלפונים בקהל בשירים המוכרים והאהובים אני אומרת שמשהו לא בסדר. אם הם שם, זה סימן שהכול קורה, יהיה יוטיוב, לייב בפייסבוק". לפני כמה חודשים הייתה בהופעה של חוה אלברשטיין ונדהמה: "ברגע שהיא רואה מישהו עם טלפון נייד היא מפסיקה את השיר באמצע, אומרת בצורה הכי מכבדת, 'אדוני בבקשה לא לצלם, אני לא אוהבת את זה, זה מבלבל אותי'. אני זוכרת שהיא הפסיקה שיר באמצע והתחילה מהתחלה. זה חריג היום. אנחנו התמסרנו לדבר הזה".

      דנה ברגר באולפן וואלה (ראובן קסטרו)
      "אם אני לא רואה טלפונים בקהל בשירים המוכרים והאהובים אני אומרת שמשהו לא בסדר". דנה ברגר (צילום: ראובן קסטרו)

      כשמייקל ג'קסון נחת בישראל ב-1993, ההיסטריה הייתה עצומה. הכוכב, שהיה אז בשיא הצלחתו, הגיע לשתי הופעות בלבד. הכרטיסים נחטפו מהר ועל כל אחד מהם הודפס: הכנסת מצלמות אסורה בהחלט. רואי בר לוי, אז נער בן 13, רכש כרטיס להופעה שהתקיימה בפארק הירקון. בכדי לתעד את האירוע הוא החליט להבריח פנימה ציוד צילום. בתיק אחד שנשא עמו, הצליח להכניס מצלמת פוקט; בתיק אחר, של חבר שנכנס בנפרד, קופסה עם פילים. רק כשהחלה ההופעה הרכיב הכול, חמק בהצלחה מעיניהם של המאבטחים וזכה לתיעוד היסטורי של הזמר המנוח. "יש משהו מאוד מיוחד בללכת להופעה, לראות את האמן ואיך זה נשמע בלייב. הרבה פעמים יש אלתורים על שיר, שני פזמונים, האמן מאריך חלקים, וכמובן יש משהו מיוחד בעיבוד הבימתי. בימים ההם, אם לא היו מקליטים את זה באופן לא חוקי, אי אפשר לשמוע את הביצועים".

      אמנם את ההופעה של מייקל ג'קסון הוא תיעד במצלמת סטילס, אבל ברשותו היו אז מספר דיסקים של הקלטות פיראטיות מהופעות ברחבי העולם. "התפתחה אז תעשייה שלמה של הקלטות לא חוקיות וזה היה אתגר למצוא דיסק כזה". בר לוי כבר שנים ארוכות אינו נער צעיר ומייקל ג'קסון איננו, יחד עם הפילים ומצלמות הפוקט. רק התשוקה לתעד הופעות נותרה. "יש לי מאבק עם עצמי. אני ארצה לצלם אם זה שיר שחשוב לי, שנוגע בי, משהו שאני מאוד אוהב, סולו שאני מת עליו. כי אז ברור לי שאם יהיה סולו, זה יהיה עיבוד, אלתור, משהו שקורה חי מול העיניים אבל לא את כל ההופעה". בר לוי נעצר לרגע בשטף דיבורו, ומבקש רק דבר אחד: תפסיקו עם מקלות הסלפי. "כשאני מצלם אני דואג להוריד את הבהירות של המסך בכדי לא להפריע לאלה שמאחורי, אבל מולי יש ים של מקלות שמסתירים את הבמה. זה מעצבן".

      עידן בן טובים צפה בשנים האחרונות בלא מעט הופעות. החוויה שלו לא תמיד נוחה, ובסופה, כך הוא אומר, מחכה הסמארטפון. "הולכים לפארק הירקון. צריך להתארגן ארבע שעות לפני, ללכת ברגל חצי שעה, להידחס פנימה ולהתקדם ולהידחס על הגולדן רינג. ואפילו אם שילמתי אלף שקלים לראות הכי טוב, אז תמיד יהיה את הנודניק מקדימה שחייב לצלם את כל ההופעה עם הטלפון למעלה, ואתה נאבק עם הזווית לראות את האמן ולא דרך הטלפון של האדם. אחרי האירוע נראה שאת אף אחד זה לא מעניין והוא יצפה בזה אולי פעם אחת, זה בעיקר יתפוס המון מקום בטלפון ולא יביא תועלת. אני מרגיש שזה מנתק אנשים מהחוויה הממשית שעומדת מול הפנים, הם שילמו מאות ואלפי שקלים לפעמים כולל טיסה ומלונות, בכדי לראות את האמן האהוב עליהם ובסופו של דבר הם מסתכלים עליו מבעד לעדשה במקום להיות חלק מהרגע".

      לואי סי. קיי מספר כיצד בהופעה של הבת שלו, אף הורה לא הסתכל על הבמה

      מאחורי לא מעט מההופעות הגדולות שהיו כאן בשנים האחרונות עומד המפיק המוזיקלי גד אורון. הוא הביא, בין השאר, את לאונרד כהן, מטאליקה, אלטון ג'ון, גאנז אנד רוזס והרשימה עוד ארוכה. למעלה משלושים שנה הוא בתעשייה המשתנה למול עיניו. בתחילת שנות עבודתו המאבטחים עבדו שעות נוספות בניסיון לצוד את המצלמים למיניהם. היום הוא יודע שזה מאבק כמעט אבוד. לפני כשנה אורון הביא לארץ את הקומיקאי ג'רי סיינפלד, בתום המופע סיינפלד נדהם: "הוא היה בשוק מהמקום שהניידים תפסו אצל הקהל. הוא יצר על זה קטע בחדרי ההלבשה ואנחנו התפוצצנו מצחוק. לטענתו אנחנו אלופי העולם בנושא הזה". לדבריו הצילום האינטנסיבי פוגע בעיקר בדינמיקה בין הקהל לאמן: "סוג המופעים שהזמרים יורדים לאולם, הולך ונעלם. שלמה ארצי למשל אוהב לרדת לקהל, אבל הוא נתקל במסכים. במופעים יש אלפי צלמים במקום צופים, הם עסוקים לראות איך יצא במצלמה בקום איך ההופעה".

      גם אם נדמה לנו שבחסות העלטה נוכל לנהוג בחופשיות ולצלם מבלי שיבחינו בנו, האמנים דווקא מבחינים באור הכחלחל ובצופה שעסוק בטלפון ולא במוזיקה. "אלפי הצופים הופכים להיות צלמים ומקליטים, ולאמן קל מאוד להבחין בזה", מסביר אורון. "האמן רואה את הקהל בשורות הראשונות, הוא רואה שהם עסוקים בממד נוסף חוץ מההופעה". לדבריו יש מי שבכל זאת נלחם בתופעה. לקראת המופע של כריסי היינד והפריטנדרס, שהופיעו כאן בחודש שעבר, נשלחה בקשה לא לצלם. "זה לא עניין של זכויות יוצרים", הוא מסביר, "אלא זה מפריע להופעה". לאחרונה צפה בהופעה של הפריטדנרס בברצלונה, ובמהלך השיר הראשון הסולנית עצרה את ההופעה וביקשה מהצופים להפסיק לצלם. "אם אני מפריעה לכם אשלם את כספכם חזרה, ואלך הביתה", הוא משחזר את הדיאלוג שלה עם הקהל. לקראת סוף ההופעה התופעה חזרה על עצמה. היינד לא נשארה חייבת גם הפעם ועקצה את המצלמים: "אני מבינה שאתם רוצים לבדוק מה מצב הנכדים בבית".

      בחודש הבא יגיע להופיע בישראל הזמר הצרפתי האגדי שארל אזנבור אשר ביקש באמצעות מפיקיו שלא ייעשה שימוש בטלפונים סלולריים לצורך הקלטה או צילום. לאור אי ההיענות של הקהל הישראלי בהופעה של כריסי היינד, אפשר להעריך בזהירות שההתמכרות הישראלית לסמארטפונים בהופעות תגבר גם הפעם על ההפצרות מצד האמן.

      סמארטפון סמארטפונים בהופעות (AP)
      "האומנים רואים הכל". כך זה נראה מהבמה (צילום: AP)

      הטכנולוגיה בשירות האומנים: קולדפליי מבקשים מהקהל להפעיל את הטלפונים