הטיעון הכי חזק של אנשים שתומכים בתיקון השני לחוקה בארה"ב, זה שמאפשר לכל אזרח להחזיק נשק, הוא ש"אקדחים לא הורגים אנשים, אנשים הורגים אנשים". אפשר בגדול ליישם זאת גם לגבי הוויכוח על אלימות בקולנוע והאם היא משפיעה לרעה - הסרטים עצמם הרי לא מבצעים פשעים, אלה בסופו של דבר אנשים שאחראים לכך, ואדם שמבצע בחירות אלימות לא יכול להאשים בכך שום דבר מלבד עצמו. יש אפילו חוקרים שטוענים כי ייצוגים של אלימות ופשע בסרטים ובמשחקי וידאו מסוגלים לספק צרכים של אנשים אלימים ולמנוע מהם מלהיכנע להם במציאות. סביר להניח שהחוקרים הללו לא ממש יחבבו את הכתבה הזו.
גל הליצנים המוזרים והקריפים ששוטף בימים אלה את הרחובות בארה"ב וגם בישראל, ללא ספק תגובה ישירה לפופולריות הגואה משום מה של סרטי האימה בקולנוע, הוא לא הפעם הראשונה שבה אלימות מפעפעת החוצה אל העולם הגדול, המדמם והכואב בהשראת המסך הקטן והתחום. הנה כמה דוגמאות מטרידות במיוחד.
סקס או מוות
סדרת סרטי "צעקה" אמנם החייתה מחדש את ז'אנר סרטי האימה בסוף שנות התשעים בצורה אירונית ומודעת לעצמה, אבל גם נטעה בקרב טינאייג'רים את התחושה שרצח זה מגניב. שופט בארה"ב אף כתב בפסק דין כי מדובר ב"חומר טוב כדי ללמוד כיצד לרצוח מישהו". ואכן, הסרטים הובילו לסדרת מקרי רצח אמיתיים שניסו לחקות את הרוצח במסכת הפאנטום, כשהקורבן הבולט מכולם הייתה נערה בלגית בשם אליסון קמבייר בת ה-15. קמבייר התחברה לנער בן 24 בשם ת'ייאר ג'אראדין, שניסה לפתות אותה בחדר השינה שלו. לאחר שזו סירבה, הוא ביקש בנימוס לצאת לרגע מהחדר, וחזר אליו כשהוא לבוש במסכה המפורסמת של הרוצח מ"צעקה" ובשני סכינים חדות בהן השתמש כדי לדקור את קמבייר 30 פעמים, בדומה לאופן בו נרצחה דמותה של דרו ברימור בסצנת הפתיחה של הסרט. לאחר מכן הודה ג'אראדין כי אכן תכנן את הרצח לפי הסרט.
פרויקט תוהו ובוהו
סרטו האיקוני של דייויד פינצ'ר על מחתרת של תחרויות אגרוף אלימות ולא מפוקחות בין גברים אמנם היה יצירת מופת קולנועית, אבל גם שימש כר פורה עבור טרוריסטים במלחמתם נגד העולם המערבי. בשנת 2009, במהלך יום הזיכרון האמריקאי, סדרה של מטעני חבלה ביתיים הופעלה בלוקיישנים שונים ברחבי ניו יורק, כולל בסניף של סטארבקס באפר ווסט סייד, שהזכירו במידה מסוימת את הרס בתי העסקים בסרט. כוחות המשטרה איתרו את האחראי, צעיר בן 17 בשם קייל שואו, לאחר שזה התרברב על מעורבותו במסגרת מועדון קרב מקומי אליו היה שייך, וטען כי ניסה ליצור גירסה משלו ל"פרויקט חורבן" (Project Mayhem) בדומה לזו שתכננה דמותו של בראד פיט בסרט.
מתיחת טלפון קטלנית
סדרת סרטי "המסור" מכילה אינספור סצנות של התעללות פיזית ונפשית בנערים, במסגרת משחק הישרדות מסוכן. כך שאין פלא שנערים רבים ברחבי העולם ניסו ליצור גירסאות מבחן דומות משל עצמם ולראות האם הם מסוגלים לעמוד בהן. כך למשל, אם מסולט לייק סיטי הסגירה בשנת 2009 את בנה בן ה-14 ואת חברו הטוב בן ה-15 לכוחות המשטרה לאחר ששמעה אותם מתכננים לחטוף, לענות ולרצוח אנשים ולעמיד אותם במבחנים סטייל "המסור". השניים אף רכשו מצלמות כדי לתעד את הזוועות, ובנו על שתי נערות מבית הספר שלהם ועל שוטר מקוף שכונתי. אך "המסור" אף גבה חיי אדם ממשיים: בוורלי דיקסון בת 52 מטנסי נהרגה בשנת 2007 כתוצאה ממתיחה טלפונית של שתי נערות בנות 13. הנערות התקשרו לביתה של האישה והשאירו לה הודעה קולית כי אחת החברות שלה הוחבאה בביתה, וכי גז רעיל עומד להשתחרר בבית וכעת עליה לבחור אם להציל את עצמה או את חברתה. דיקסון המסכנה, שהאזינה להודעה בעודה נוכחת בלוויה, חטפה שבץ ומתה במקום.
אני הולך להרוג אותך ולשתות את דמך
ב-17 בנובמבר 1994 צפו דניאל סטרלינג בן ה-25 וחברתו מזה שמונה שנים, ליסה סטלוואגן בת ה-23, בסרט החם של אותה התקופה, "ראיון עם הערפד". מאוחר יותר באותו הלילה התעוררה ליסה ב-3 לפנות בוקר ומצאה את דניאל יושב ובוהה בה בשנתה. "הלילה את הולכת למות", אמר לה בשקט, "אני הולך להרוג אותך ולשתות את דמך". ליסה ככל הנראה לא התרגשה מהעניין וחזרה לישון, אך למחרת נמצאה ללא רוח חיים, עם פצעי דקירה בשבעה מקומות שונים. ודניאל, ככל הנראה, אכן מצץ את דמה כפי שהבטיח. במהלך המשפט הוא הבהיר כי הסרט לא גרם לו לרצוח את חברתו, אך הוא אכן נהנה ממנו מאוד והושפע על ידו.
מרגיש כמו דקסטר
לאורך שמונה עונותיה הכילה הסדרה "דקסטר" עשרות סצנות גרפיות של מוות ורציחות, כפי שניתן לצפות מסדרה שגיבורה הוא רוצח סדרתי. אבל את הרצח שהתרחש ב-2009 איש לא צפה, בערך: אנדרו קונולי בן ה-17 חנק למוות אחיו בן ה-10 במו ידיו, והשתמש ב"דקסטר" כתירוץ לגיטימי למעשיו. "לא יודע אם שמעתם", אמר לחוקרים באותו הלילה, "אבל יש סדרה כזו 'דקסטר' ואני מרגיש שאני כמוהו כי הוא רוצח סדרתי שהורג אנשים רעים, ואני מרגיש שזה אני". קונולי אף הודה בפני מכרים וקרובים כי פינטז על לרצוח אנשים, וגם לאחר שנשלח למאסר עולם ב-2011 הוא המשיך להתעניין בסדרה וביקש מכל מבקריו בכלא שיספיילרו לו את קווי העלילה שפספס.
מסע קטלני בין מדינות
סרט נוסף שהעמיד במרכזו רוצחים כגיבוריו, ובכך למעשה פתח פתח רחב של הזדהות וניסיונות חיקוי, היה "רוצחים מלידה" משנת 1994 (שמבוסס בעצמו על צמד רוצחים סדרתיים משנות ה-60). במרץ 1995 החליטו שרה אדמונדסון בת ה-18 וחברה המכור לסמים בן דארס בן ה-17 מאוקלהומה לצאת למסע רציחות בהשראת הסרט, לאחר שצפו בו שוב ושוב תוך כדי נטילת LSD. זה התחיל בכך שבן שדד חנות משקאות במיסיסיפי וירה למוות במוכר, ומספר ימים לאחר מכן הגיע הזוג ללואיזיאנה, שם שדדה שרה חנות מכולת בתחנת דלק, ירתה בקופאית והותירה אותה משותקת. השניים חזרו לביתם ואף התרברבו בפני חבריהם על כך שהצליחו לחקות את הסרט האהוב עליהם, אך נעצרו במהרה על ידי כוחות המשטרה. בן עדיין מרצה עונש מאסר עולם בכלא, ואילו שרה הורשעה בניסיון לרצח והשתחררה כבר בשנת 2010.
אני הוא הג'וקר
אבל אין ספק שלרצוח אנשים שצופים בסרט קולנוע, בהשראת אותו סרט קולנוע ממש, היא עליית מדרגה מבחילה ששמורה רק לשרוטים באמת. בשנת 2012 התפרץ ג'יימס הולמס בן ה-24 להקרנת חצות של "עלייתו של האביר האפל" באולם Century 16 באורורה שבקולורדו, עם שיער צבוע בכתום ומבט מטורף בעיניים, והחל לטבוח בקהל תוך כדי צרחות " I am the Joker". הוא החל בפיזור של פצצות עשן באולם, בהשראה ישירה מתוך הקומיקס בו מפזר הג'וקר "גז חיוכים" בקרב קהל של תוכנית טלוויזיה, ולאחר מכן ירה והרג 12 אנשים תמימים, שוב כ"מחווה" ישירה לדמות אחרת בקומיקס שמתפרצת לאולם סרטי מבוגרים והורגת שלושה אנשים. הולמס נשלח למאסר עולם, ובמאי הסרט כריסטופר נולאן מיהר לגנות את הרצח ולקרוא לו טרגדיה מזעזעת. הסרט, אגב, המשיך להיות מוקרן בבתי קולנוע ברחבי ארה"ב במהלך אותה התקופה.
