איש הטלוויזיה והקולנוע יגאל שילון הלך לעולמו בגיל 78 בבית חולים איכילוב. הוא יובא למנוחות מחר (חמישי) ב-15:00 בבית עלמין ירקון. לפני שנתיים הוא רותק לכיסא גלגלים לאחר שנפל בביתו ונפגע. חייו לאחר הפציעה תועדו בסרט תיעודי "הפספוס של חיי", ששודר בקשת 12. באותה שנה הגיש שילון את התוכנית "חוזרים לפספוסים" ברשת.
שילון הוא מאנשי הבידור הבולטים בישראל ונחשב לאחד ממפתחי ז'אנר המצלמה הנסתרת. שילון סיים תואר ראשון בפקולטה להנדסת אווירונאוטיקה וחלל בטכניון אולם מעולם לא עסק בכך. את ראשית דרכו עשה בקולנוע בסרטי מתיחות דוגמת "חייך אכלת אותה" בכיכובו של יהודה ברקן ולאחר מכן בסרטים "המתיחה הגדולה", "ניפגש בסיבוב" ו"עבודה בעיניים".
בשנות ה-90 הגיע שילון לטלוויזיה, בתחילה לערוץ 1 ברשות השידור בפינה בתוכנית "סופסופ" של גבי גזית ולאחר מכן בתוכנית משלו, "מועדים בשמחה". לאחר מכן הוביל שילון את "פספוסים", תוכנית המתיחות של ערוץ 2 שהיתה לאחת התוכניות הנצפות ביותר בערוץ. מדי שבוע הגה שילון מתיחות למפורסמים וכן טיפח את אלי יצפאן, שכיכב בתוכנית כאמן מתיחות בפני עצמו. כמו כן, שידר שילון בתוכנית פספוסים ביתיים. לצד "פספוסים" יצר שילון את אחת מתוכניות הריאליטי הראשונות בישראל, "המופע של סטיב", בהשראת הסרט "המופע של טרומן".
לאחר העדרות ממושכת, חזר שילון לטלוויזיה בשנת 2012. הוא יצר, ביים והשתתף בתכנית מתיחות, "סתאאאם", עבור ערוץ הילדים, ספין אוף ל"פספוסים". ב- 2013 ביים וערך את התוכנית "אמבוש", תכנית מתיחות בהנחיית עפר שכטר ובשנת 2015 יצר את השעשועון "תראו מי שואל" עבור ערוץ 10. בשנים האחרונות שילון מיעט בהופעות טלוויזיוניות, מלבד גיחה עם הסרט התיעודי "שמועות" על חייו של אייל גולן וכן תוכנית חידונים בשם "המשחק הדו-פרצופי" בשידורי קשת. כמו כן שילון תרם את קולו לשעשועון "תראו מי שואל" שפיתח.
שילון הוא אחיו של איש הטלוויזיה הוותיק דן שילון, מגיש "בשידור חי עם דן שילון" המיתולוגית. הוא נשוי לזהבה ולשניים ארבעה ילדים, בהם הבמאי ירון שילון, במאי המערכונים של "ארץ נהדרת" והבמאי הצמוד של שלמה ארצי, ואייל שילון, שעבד עם אביו ב"פספוסים". סמלו המסחרי היה הסיגר שבפיו והוא הופיע איתו בפרומואים לתכניותיו.
בריאיון לוואלה תרבות סיפר על השיתוק שבו לקה: "מרוב שכולם שואלים אותי על קשיים נפשיים בסוף אני באמת אהיה בדיכאון. מה הם רוצים מחיי? אני אומר לך שאני באמת בלתי עציב. בכל פגישה עם גורם רפואי, באיכילוב וברעות, תמיד שאלו אותי אם כבר נפגשתי עם פסיכולוגית. ואני אומר שאני לא צריך פסיכולוג. לרגע לא הרגשתי מדוכא. הבעיה היא עם הכאבים הפיזיים, שמלווים אותי כל דקה. הכאבים לא עוזבים אותי".