"כשהגעתי ראיתי שני גברים אונסים את אשתי"
(סרחיו ביסיו, "אלה היו השמים")
סופר טוב מאמין שלמשפט הראשון ברומן יש חשיבות עילאית. הוא משקיע בו יותר זמן משהוא משקיע בכל אחד מאלפי המשפטים העוקבים, יודע שאין הזדמנות שנייה לרושם ראשוני. כשסרחיו ביסיו כתב את שורת הפתיחה המוזכרת למעלה ב"אלה היו השמים", הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה לעשות לקוראים שלו, איך הוא רוצה לזעזע אותם, לדחוק אותם לפינה, להטיח בהם את אגרופיו ולראות אותם מתכווצים. הוא עשה את זה בשלמות.
זו אינה הפעם הראשונה, אגב. את ספרו "זעם" פתח ביסיו במשפט "כשאת נולדת אני בדיוק עמדתי לגמור", אלא שאם שם הוא מעורר מעט חוסר נוחות ותחושה של חוסר טעם, עם משפט כמו "כשהגעתי הביתה ראיתי שני גברים אונסים את אשתי", ביסיו כבר עולה שלב ושוזר את אחת התמונות הקיצוניות ביותר בהיסטוריה של משפטי הפתיחה בתולדות הספרות. זה לא מסתיים שם. לאורך כמעט 30 עמודים מתפרשת סצנה מטרידה, מטלטלת, חודרנית ונפלאה של מריו, בעל העוקב אחרי אונס של רעייתו דיאנה, אינו עושה דבר בנדון ומגלה דרך האירוע הזה את מידת האמון ביניהם.
ביסיו, מהקולות החשובים של עולם הספרות והקולנוע הארגנטינאי העכשווי, מאמין גדול באלגוריות. אם ב"זעם" המשיל את הזוגיות למערכת היחסים בין האדם למדינה, כאן הסיפור הוא על זוגיות נטו, אבל עדיין מייצג משהו גדול ורחב יותר: את מצבה של מערכת היחסים המודרנית, את בחינת המרחב האישי ואת יסודות האהבה, שתמיד יש לפקפק בהם.
אף שקשה להמשיך מפתיחה מטלטלת כזאת, זה עדיין יכול היה לעבוד מצוין, אבל מידרדר במהרה לרמת הסביר. זאת משום שמערכת היחסים בין הבעל לאישה היא רק סיפור מסגרת לזוגיות אחרת של הגיבור, וכאן נפער פער עצום לא רק בין מריו לדיאנה הנשואים, אלא גם בין שטף הרומן לבין הקורא. מסיפור קוהרנטי בעל עוצמות שמאיימות לפוצץ את המוח, העלילה הופכת ברגע לעיסת הגיגים שנסחפים בזרם התודעה - זרם מפוזר, נטול רגש וחסר תחושה של השתייכות והזדהות. עדיין, יש לביסיו כמה ניצוצות של גאונות ברוטלית שלפתע זוקרת את תשומת לבך בהפתעה ("נודלר אונן בעמידה באמצע הסלון כשהגעתי". למריו קרו הרבה דברים מוזרים בבית), אבל זה לא מספיק כדי לאסוף חזרה את שברי הבלגן שהשאיר.
ייתכן שביסיו ידע. יכול להיות שמראש הוא חישב את הסיכון שבפתיחה כל כך מסחררת, כזאת שקשה יהיה להתחקות על עוצמותיה. אולי הוא הבין שזאת הדרך שלו למכור סיפור בינוני. למען האמת, אם הוא עשה את זה מתוך כוונה מגיע לו קרדיט, שכן קשה לעמוד בפיתוי של פתיחה כזאת. אבל ביסיו הוא אמן ויוצר, הראש שלו לא חושב קודם כל מסחרית, ודווקא החשיבה האמנותית היא זו שהופכת את "אלה היו השמים" לתוצר הרבה פחות מוצלח מתמונת הפתיחה המופתית שלו.
כשביסיו כבר שב, בסופו של דבר, לסיפור הראשוני, זה נראה בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי. התחושה קרה ומאובנת, גם אם העניין ביחסיהם של בני הזוג חוזר במידת מה. כמו דוגי-בג שנלקח ממסעדת פאר וחומם למחרת במיקרוגל, הטעם עדיין שם, אבל מרגיש חסר וממוחזר. השאלה העיקרית שעולה כאן היא פילוסופית ונטולת מענה ברור: האם לרכוש ספר כדי לקבל 30 עמודים של מופת, או לוותר בגלל סיפור הליבה הארוך וחסר הרגש שמגיע אחריהם? אל תהיו בטוחים כל כך שאתם יודעים את התשובה. אני עדיין מתקשה להחליט.
"אלה היו השמים" / סרחיו ביסיו. מספרדית: שוש נבון. הוצאת תשע נשמות, 230 עמודים