הרגל השלישית

"דמיינו איש צעיר בדרכו לאירוע בן פחות משלושים שניות - אבדן ידו השמאלית, זמן רב לפני גיל העמידה".

קשה שלא לציין לשבח משפט פתיחה שכזה - ביזארי, תמציתי, מסקרן. קשה עוד יותר שלא לציין לשבח את האופן שבו ממשיך ג'ון אירווינג מן הפסג/קה התלולה הזו בלי ליפול:

האיש הצעיר הוא פטריק וולינגפורד, כתב חדשות יפה להחריד, שידו השמאלית נטרפת על ידי אריה בקרקס. זה קורה אל מול מצלמות, בזמן שהוא מכין כתבה עבור "ערוץ האסונות" שבו הוא מועסק. קטע טריפת היד משודר בטלוויזיה שוב ושוב, וולפינגר הופך לסלבריטאי-על וזוכה לכינוי "איש האריה". מנתח יד אנורקטי משהו מבצע בו את השתלת היד המוצלחת הראשונה בעולם. את יד בעלה תורמת לוולינגפורד אשה, לאחר שזה ירה בעצמו בטעות (או לא) - אך רק בתנאי שתוכל לבקר את היד מפעם לפעם.

דרך הסיפור האירווינגית משלבת הומור מקאברי ורצינות מוסרית, מוזרות פנטסטית וריאליזם יומיומי. בהתאם למקצועו הטלוויזיוני של הגיבור, גם באופן תיאור הסיפור יש מן החדשותי, מעט מנוכר, נטורליסטי. אך עם כל זאת מלא אמפתיה. סופרת פמיניסטית, מגיש חדשות מפורסם וכלבה זוללת חרא מתוארים כולם באופן דומה ומצטיירים כטיפשים וחביבים במידה שווה. העלילה בנויה היטב, מעניינת ומצחיקה, אליה נמזגות הערות ותובנות לא רעות. לא רעות בכלל.

ולמרות כל האיכויות הללו, משהו לא ברור המשיך להטריד אותי לאחר שסיימתי לקרוא את תרגום "היד הרביעית" - הרומן האחרון מבית היוצר של ג'ון אירווינג ("העולם על פי גארפ", "תקנות בית השיכר", "מלון ניו המפשיר"). לקח לי קצת זמן לשים על זה את האצבע, מפני שמה שהטריד אותי היה למעשה העובדה ששום דבר לא הטריד אותי. זו בדיוק הבעיה של הרומן הזה - הוא לא מטריד, חמוד מדי, צמחוני מדי.

זה לא שאין כאן שום מסר או עומק. הספר עוסק בנושאים החביבים על אירווינג: גבריות, אהבה ואבהות, והוא גם מבקר נמרצות את המדיום הטלוויזיוני ובמיוחד את האופן שבו נעשות החדשות. המעסיקים של וולינגפורד דורשים ממנו תמיד לסקר את הדבר הפחות משמעותי. הסיפור האמיתי, האנושי, תמיד מפוספס. אירווינג מבקר את האופן שבו חדר החדשות עושה שימוש ציני בצער אמיתי של אנשים וממחזר את עצמו להחריד באירועי מדיה מסוג המוות של קנדי ג'וניור (בז'רגון ישראלי, עיין ערך פיגועים).

ביקורת נחמדה מצידו של אירווינג, אבל האמת - לא מחדשת. איך אומרים באמריקאית - יסטרדייז ניוז. אירווינג מנסה לומר משהו על החיים באמריקה היום ונכשל - עם כל הביקורתיות, הוא פשוט נחמד מדי, מבין מדי. חסרים לו הכאסחיסטיות והפסימיות של סופרים כמו דון דלילו או ג'ון בארת.

נדמה שכמו בחדשות, גם בספר משהו נשאר מפוספס. נדמה שהדבר הטוב באמת, העמוק והאנושי, קורה מחוץ לפריים. הדמויות של אירווינג, במוזרות שלהן, מצליחות להתחמק מתבניות פסיכולוגיסטיות, אך הן משלמות על כך את המחיר ונשארות די שטוחות. דמויות דימוייות - קצת כמו בטלוויזיה.

ואם כבר בדימוי עסקינן - קשה שלא לחשוב שעם כל האיכויות הוויזואליות שלו (מגיש חדשות בלי יד, למשל) "היד הרביעית" הוא גם ספר שמצטלם מצוין. לא מפתיעה, אם כן, העובדה שאירווינג, ששלושה מספריו כבר עובדו לסרטים (ראה רשימה למעלה), ועל אחד מהם הוא אף זכה באוסקר ("תקנות בית השיכר"), שלח את כתב היד אל המפיקים כבר עם סיום כתיבתו. אחרי כל זה קשה שלא להניח שכבר בזמן הכתיבה כיוון אירווינג לגירסה הקולנועית ולפסלון האקדמיה הבא. קשה שלא להניח שכאן גם נעוץ שורש הבעיה.