נושאים חמים

הקוסם והציפור: "האויבים הכי טובים" הופכת יריבות מרה לסיפור על כוחו של ספורט

המיני סדרה על היריבות ההיסטורית בין הלוס אנג'לס לייקרס לבוסטון סלטיקס בשנות ה-80, מעירה מחדש את האמוציות והמתחים החברתיים שליוו אותה. ועל אף שכל משתתפיה נראים נסערים היום בדיוק כמו אז, המסר שנובע ממנה על פוטנציאל ההשפעה של הספורט מותיר מקום לאופטימיות

לארי בירד ומג'יק ג'ונסון (AP)
האנשים שהפכו את ה-NBA לליגה שאנחנו מכירים היום. לארי בירד ומג'יק ג'ונסון (צילום: AP)

בהיגיון הפוך לעולם האמיתי, ספורט מגיע לשיאו דווקא כשהאיבה ההדדית עולה לדרגה הגבוהה ביותר שלה. ברית המועצות וארה"ב לא הפכו טובות יותר כתוצאה ממירוץ החימוש והמלחמה הקרה (אף שהמדע הצליח להיעזר בה כדי לקדם את חקר החלל והפיתוח הטכנולוגי), ישראל והפלסטינים, המלחמה בסוריה, המתיחות הגרעינית מול צפון קוריאה, רוסיה וגיאורגיה, ספרד וקטלוניה - אף אחת מהיריבויות הללו לא שיפרה את מצבו של העולם, פתחה הזדמנויות חדשות לדורות הבאים או הולידה אידיאל לשאוף אליו. הלוס אנג'לס לייקרס והבוסטון סלטיקס, לעומת זאת, הפכו את היריבות המרה ביניהן לפלטפורמה שהקפיצה את ליגת ה-NBA המדשדשת עד אז למעמד של אימפריה. אבל יותר מכך, כל אחת מהן הפכה בזכות האחרת לטובה יותר מסך חלקיה. וכל מי שחזה בשתיים הללו מתנגשות לאורך שנות ה-80, ראה את הספורט מגיע לרמה הגבוהה ביותר שניתן לצפות.

האתוס של הספורט האמריקאי מקדש את המושג "משחק מס' 7". סדרות הגמר של ליגות הבייסבול, ההוקי והכדורסל מוכרעות כולן בסדרה של 7 משחקים בין שתי הקבוצות הטובות ביותר בליגה, וכשאף אחת מהן לא מצליחה לרשום ארבעה ניצחונות בששת המשחקים הראשונים, מתנקז הכל למשחק אחד שמכריע את הכף. משחקי 7 הם הקרקע שעליה נערים הופכים לגברים, המקום בו אגדות נולדות וההיסטוריה נכתבות, הרגעים שהופכים לספרים, סרטים ושירים. אלו שעליהם חולם כל ילד שמשחק בשכונה וכל אוהד שחולם לספר על מה שחזה לנכדיו. ב-19 המפגשים בין השתיים בשלוש סדרות גמר באותו עשור, כל משחק נראה כמו משחק 7. סדרת המופת "30 על 30" של ESPN (שהביאה לעולם את "או. ג'יי: תוצרת אמריקה", זוכה האוסקר הדוקומנטרי הנוכחי), הקדישה חמש וחצי שעות בשלושה חלקים לחקר היריבות הזאת בספיישל "סלטיקס/לייקרס: האויבים הכי טובים", שמעניק את התשובה הניצחת לאטרקטיביות והאובססיה לספורט.

לארי בירד ומג'יק ג'ונסון (AP)
"התקווה הלבנה" מול הכוכב השחור. התדמיות שהודבקו לשניים (צילום: AP)

בדומה ל"או.ג'יי: תוצרת אמריקה", ובהמשך לסימן ההיכר של הסדרה כולה שבוחנת את הספורט מפרספקטיבה חברתית-תרבותית רחבה, גם "האויבים הכי טובים" מבקשת להביט אל מעבר לנעשה על הפרקט. ג'ים פודהורץ, במאי הסדרה ודוקומנטריסט ספורט מעוטר עם ארבע זכיות באמי, משתמש בה כדי להביט שוב על הקיטוב המשמעותי בחברה האמריקאית, ולהוכיח פעם נוספת כמה מעט השתנה לאורך השנים. ארה"ב שסערה רק לאחרונה בגלל שחקנים שחורים "שמבזים את ההמנון" בליגת הפוטבול, עשתה זאת בשנות השמונים כשטענה שליגת הכדורסל שלה "שחורה מדי". בוסטון, עיר שבה גזע היה נושא מרכזי, קידשה את קבוצת הכדורסל המקומית שעמדה בניגוד לסטנדרט של הליגה באותם זמנים: 75 אחוז משחקניה היו לבנים, ומעל כולם הכוכב הגדול, "התקווה הלבנה", בן למשפחה קשת יום ומרובת ילדים מאינדיאנה - לארי בירד.

הצד השני של המטבע היה ארווין "מג'יק" ג'ונסון, אתלט יוצא דופן, סמל הקבוצה הנוצצת, העשירה והממוסחרת מלוס אנג'לס, חביבת כוכבי הוליווד והממסד - וכן, גם שחקן שחור. אף שג'ונסון ובירד מעולם לא ביקשו את להוביל את התפיסות הללו או לסמל אותן, הן הונחתו עליהם בעל כורחם. ובאמצעותן הוקל על האמריקאים לבחור צד, לקיים את אותו שחור ולבן אולטימטיבי שמפרק חברה לפרטיה השונים. "האויבים הכי טובים" נוגעת בסכנה הזאת ואף מקשרת אותה לאירועים אלימות גזעיים שהתרחשו באותן שנים (כמו התמונה האיקונית בה נראה אדם לבן מנסה לשפד אדם שחור עם מוט הנושא את הדגל האמריקאי), אבל בוחרת במסקנה מפתיעה: דווקא היריבות הזאת בין הקבוצה השחורה לקבוצה הלבנה, לכאורה, הוכיחה כמה ספורט יכול לאחד חברה שסועה, ודווקא באמצעות יריבות קשה ורוויית שנאה שכזאת, להוליד כבוד הדדי והערכה שלא היו נוצרים בשום דרך אחרת. לזכותה של הסדרה ייאמר עוד שהיא מדגישה עד כמה האיחוי הזה היה זמני.

לארי בירד ומג'יק ג'ונסון (GettyImages)
הסדרה מבעירה מחדש את האמוציות מאחורי היריבות המיתולוגית (צילום: GettyImages - אימג'בנק)

החלק המסעיר ב"האויבים הכי טובים" הוא הבחירה של פודהורץ להציג את ההתרחשות מנקודת מבטם של שני אוהדי הקבוצות: אייס קיוב בצד של הלייקרס ודוני וולברג בצד של הסלטיקס. השניים מקריינים את הסדרה כולה לסירוגין, עוקצים זה את עירו וקבוצתו של האחר, ומעלים מחדש ביעילות רבה את אותה איבה ספורטיבית שליוותה את כל צופי הסדרה בזמן אמת. עוצמת הרגשות הזאת מקבלת משנה תוקף עם עדויותיהם של גיבורי הסדרות ההן, שמדברים עליהן עם זעם ואש בעיניים, כאילו התקיימו השבוע ולא לפני יותר מ-30 שנה. ניצחונות הם הרבה יותר מתואר או דגל אליפות, הן הוכחה לעליונות של דרך והשקפת עולם, של תרבות ומסורת מובחנת. בין אם מדובר בכדורסל הראוותני והמרהיב לעין של הלייקרס, או זה הקשוח והיעיל של הסלטיקס. בין אם מדובר בפורום הממוזג ואפוף הכוכבים של לוס אנג'לס, או האסם המחניק, המאיים ואפוף האגדות על שדונים בבוסטון גארדן. ספורט בבסיסו הוא רגש טהור, תשוקה סוערת, רצון לדרוס בדרך לפסגה, וכשאלו מתערבבים בכל כך הרבה סוגיות נפיצות, הוא הופך לאירוע. למיתוס.

עד הלייקרס והסלטיקס, ליגת ה-NBA נחשבה נחותה ומשחקי הגמר אף לא זכו לשידורים ישירים בטלוויזיה. בעקבות המפגשים בין השתיים, היא הפכה למותג בינלאומי המשודר בכל קצוות תבל ומגלגל 8 מיליארד דולר בשנה. אבל כמו תמיד ב-"30 על 30", מדובר כאן על הרבה יותר מה-NBA או כדורסל בפני עצמו. שהרי בלי קליבלנד לא הייתה גולדן סטייט, בלי הפועל לא הייתה מכבי, בלי ברצלונה לא הייתה ריאל, בלי בוקה לא הייתה ריבר. ההפכים הללו משפרים ומאתגרים זה את זה. היריבויות הללו נצחיות משום שהן מאפשרות לכל צד שמחה או עצב זמניים, עד המפגש הבא. תמיד יש אפשרות לגאולה, תמיד הרצון להוכיח ולהשתפר, תמיד האפשרות לקום מהקרשים. וככל שמפגשים כאלה צוברים עוד ועוד מטענים רגשיים, כך עוצמתם וחשיבותם מתעלה מעל המשחק עצמו.

לארי בירד ומג'יק ג'ונסון (GettyImages)
ההוכחה שכוחו של ספורט יכול לאחד (גם אם זמנית) חברות שסועות (צילום: GettyImages - אימג'בנק)

"האויבים הכי טובים" היא סדרה שהופכת יריבות עזה וקשוחה, סוערת ומרגשת לגשר שמאפשר לטפח ספורט וחברה טובים יותר. המסר הזה אינו חד משמעי מפני שהלייקרס והסלטיקס הציגו כמה מהשחקנים הגדולים בתולדות המשחק, ששימשו השראה לרבים, אבל גם כאלה שמתחת ליריבות העזה כיבדו את האחר ואת הענף בו הם עוסקים. הרגע שבו שני האלמנטים הללו מתרופפים הוא זה שבו ספורט הופך לאלימות, וחלומות הופכים לסיוטים.


"סלטיקס/לייקרס: האויבים הכי טובים" זמינה לצפייה ב- yes דוקו וב-yes VOD.

לארי בירד ומג'יק ג'ונסון (GettyImages)
סדרת חובה לכל חובב ספורט, אבל לא רק (צילום: GettyImages - אימג'בנק)