"הכי קשה זה להצחיק", קבעה חן אמסלם בריאיון שהתפרסם כאן בתחילת החודש. אמרה וצדקה. כלים אמנותיים כמו מוזיקה, תאורה, צילום וסכמות תסריטאיות, מאפשרים לסחוט תגובה רגשית במידה רבה מאוד של ודאות. קומדיה היא עניין סבוך הרבה יותר, מדויק הרבה יותר. בדיחה גרועה תישאר כזאת גם עם מוזיקה מצחיקה ברקע, וטעם רע לא יומתק עם תאורה מחמיאה. רגש הוא גם עניין אוניברסלי הרבה יותר מהומור, שבמקרים רבים רלוונטי לטריטוריות ותרבויות ספציפיות, והרבה פחות מעבר להן. חנן סביון וגיא עמיר, הצמד שחתום יחד על הצלחות דרמטיות כמו "פצועים בראש" ו"עספור", פיצח כבר את נקודות הרגש של הקהל הישראלי. ב"מכתוב", בכתיבם ובכיכובם, הם מתנסים גם באתגר להצחיק אותו.
לפחות מבחינת השורה התחתונה, קשה להתווכח עם התוצאות. כרבע מיליון ישראלים כבר צפו ב"מכתוב", ויהפכו אותו ככל הנראה לסרט הישראלי המצליח ביותר של הסתיו. הנתונים הללו מתיישבים עם הסיפור הקל לעיכול שעומד במרכזו. סטיב (סביון) וצ'ומה (עמיר) הם צמד גובים עבור ארגון פשע ירושלמי, שאירוע מכונן גורם להם לראות את האור ולשנות את דרכיהם. בניסיון לכפר על מעשי העבר, הם מנסים להגשים את משאלותיהם של אנשים שהטמינו פתקים בכותל. במקביל, הם מצליחים להסתבך עם ארגון הפשע בו עבדו, כשראשיו (איציק כהן ויגאל נאור) מבקשים להחזירם לדרכיהם הישנות.
מה שניכר יותר מכל ב"מכתוב" הוא הכוונות הטובות הנובעות מהתסריט של סביון ועמיר, ומהבימוי של עודד רז. נושבת ממנו נוסטלגיה לבבית, והאיפיון של הדמויות בו (טובות כרעות) מזכיר סרטים כמו "אבא גנוב". ניכרת ממנו גם האהבה של השניים לירושלים, בה בילו חלקים נכבדים מחייהם. גם שם הסרט (גורל, בתרגום חופשי) מצביע על המסר שהוא מבקש להטמיע בצופיו: דרכיו של היקום פתלתלות לעיתים, אבל מה שנכתב מלמעלה יתגשם בסופו של דבר. מן הסתם, יש במסר הזה כדי לגעת באמונתם של רבים, מה שמסביר ולו במעט את הקשר האמיץ שנוצר בינו לבין הקהל הרחב. שלא לדבר על העובדה שמדובר כאן בסרט שאינו מתיימר למסקנות כבדות משקל על החברה הישראלית, או לרמיזות פוליטיות חלילה וחס. פושעים חביבים עם כוונות טובות, הכי אנרגיות טובות שאפשר.
על אף החיוביות הזאת, ואולי גם בגללה, "מכתוב" נראה כמו "סברי מרנן" של הקולנוע. ההומור שלו - שהוגדר כמטרה על ידי הכוכבת שלו בציטוט הפותח - אפילו לא מתאמץ לעלות מעל למכנה המשותף המוכר, המיושן והצפוי ביותר. הדמויות הרוסיות בו מערבבות כל העת בין זכר ונקבה, גיבוריו חוששים מכל אזכור שמאתגר את גבריותם המשתוללת (תוך כדי שימוש במושגים מודרניים כמו "קוקסינל" ונשים בלבוש גברי), בני עדות המזרח המופיעים בו עסוקים בפשע, בתיפוף או במכירת שיקויים עתיקים לחיזוק האון. תהום עמוקה פעורה בין הקלישאות הללו לבין היומרה לייצר קומדיה אמיצה ומצחיקה באמת. סרט שמשתמש מספר פעמים בטריק שמצוות את השם בוריס עם "ילצין" בשנת 2017, הוא לא כזה שיכול לקבול על חוסר ההכרה הממסדית באיכויותיו הקומיות.
ההיצמדות הזאת של "מכתוב" לדופן הבריכה ניכרת היטב, כאמור, בתסריט. מה שנראה חיובי ומתוק במבט ראשון הוא למעשה רידוד של הדמויות עד רמת הקוריוז. יש בו פושע אהבל ופושע רשע, יש בו אדם תחמן ואדם תמים, יש בו מושא אהבה רוסיה ומושא אהבה ירושלמית-מזרחית (אמסלם). אבל זהו, אין שום דבר מעבר לזה. כמעט אף אחת מהדמויות לא מכילה עוד רובד, עוד גוון, עוד מאפיין שאמור לחבר אותנו אליה. הן שם כדי להפגיש עולמות מנוגדים זה עם זה, ולחגוג על התוצאה. גם בבימוי, בעיצוב הסצנות, בדיאלוגים לא ניתן למצוא כל דבר יוצא דופן או ראוי לאזכור. זהו גם המקרה עם הדמויות הנשיות שבו, שמשמשות אך ורק כטריז בין צ'ומה לסטיב. כבר נכתב כאן בעבר, וזה המקום לחזור על כך: לחן אמסלם מגיע יותר. כבר ראינו אותה בכל גרסאות המזרחית טובת הלב, והגיע הזמן לאפשר לכישרון הגדול שלה לבוא לידי ביטוי בדרכים מעט יותר יצירתיות.
"מכתוב" הוא מסוג הסרטים שלא דורשים יחסי ציבור כדי להצליח. הפמיליאריות הערוץ-שתיימית שלו פוגעת בלב הקונצנזוס, ובכך היא בהחלט משיגה את מטרת השורה התחתונה שלה. אבל כסרט שאמור ורוצה להיות יותר, כקומדיה שמנסה להצליח במקום שבו כל כך רבים כושלים, במקומות הללו "מכתוב" הוא עוד יצירה שאורך חייה בזיכרון הקולקטיבי שווה לתקופת הקרנתה בקולנוע. מי יודע, אולי זה בכלל גורלו הידוע מראש.
