"רק אל תבקשו ממני להצחיק": מגי אזרזר חושפת את האלבום הפרטי

"בכיתה ד' שיחקתי בהצגה 'בגדי המלך החדשים'. עד היום אני זוכרת את המונולוג. עמדתי על הבמה בתחילת ההצגה, והיה לי פתאום בלק אאוט מטורף, אני לא אשכח את זה בחיים. כולם חיכו לי בזמן שהמורה למשחק מדפדפת במחזה מאחורי הקלעים ומנסה למצוא את השורה החסרה. ההצגה הראשונה שלי בחיים התחילה בבלק אאוט. עמדתי, חיכיתי וחייכתי ואבא שלי בקהל התהפך בקברו בעודו בחיים. זה קרה בגלל יהירות: אני הייתי בתפקיד המלך והסתובבתי בחדר החזרות עם גלימה ושרביט, ואמרתי לכולם 'אני פה המלך'. בסוף אני זו שפישלתי. זה היה השיעור הכי חשוב בחיים שלי. ברגע שזה קרה, אני זוכרת שהבנתי שבחיים לא אעשה את זה יותר.

"לא הייתי ילדה מקובלת, ההפך הגמור. הגעתי בכיתה ג' מבת ים לנתניה ואף אחד לא רצה להיות בחברתי. לקח לי המון שנים, ובזמן הזה הדבר היחיד שהעסיק אותי בחיים זה חברה. היה לי חשוב להיות ראשונה בחברה ועשיתי הכול למען המטרה. הייתי תמיד ליצן החצר. קלטתי שזו הדרך שלי, להצחיק. אז הייתי נורא מצחיקה כל הזמן ובשכונה היו קוראים לי לרדת למטה להצחיק. היום הדבר שאני הכי שונאת זה כשאומרים לי 'מגי, תצחיקי', או מזמינים אותי לתכניות בידור ואני אמורה לעשות משהו מצחיק. תמיד אני נזכרת בחוויה הזו ולא מבינים כמה זה כבד לי. הרבה אנשים חושבים שאני יותר קומית ומצחיקה בחיים מאשר מי שאני, והם לא מבינים שזו אחת הנקודות הכי רגישות אצלי. אל תבקשו ממני להצחיק, אני יכולה להיות שחקנית קומית אבל כשאנשים אומרים לי 'למה את לא עושה סטנד-אפ', הם לא מבינים מה זה בשבילי, זו מכה. זה לא יקרה".

"היה לי חבר שאמר לי לבוא איתו ל"בוסתן". ה"בוסתן" זה חוג בנתניה, אבל הוא מוגדר כבית ספר למשחק, והוא הכי טוב שקיים בעיר. בהתחלה לא רציתי לבוא, אולי כי פחדתי ממחויבות. תמיד ידעתי שאהיה שחקנית, אבל איכשהו חיכיתי. זה הלחיץ אותי ללכת, לא יודעת למה. כשהלכתי בסופו של דבר, הגעתי לאודישנים, לחדר מלא באנשים. מתוכם בחרו בקפידה בודדים. התקבלתי לקבוצה המתקדמת, שעבדה יחד שמונה שנים. ב"בוסתן" למדתי חופש מה הוא. זה הרגיע אותי מהרבה בחינות. זה פיתח אצלי עצמאות, התחלתי להיות מסודרת. הייתי ילדה מוגזמת ומוקצנת, וב"בוסתן" מצאתי פתרון, תרופה, תשובה.

"באותה התקופה אבא שלי סידר לי פגישה עם סוכנת השחקנים זוהר יעקובסון. הלכתי אליה, והיא אמרה לי שאני עדיין קטנה ולא מוכנה. היא אמרה לי 'לכי תעשי צבא ותחזרי'. באותה התקופה עליתי לכיתה ט', למסלול של חצי בגרות. עד אותו הרגע, הייתי האדם שמטייל הכי הרבה מחוץ לשיעור. למחרת קמתי בבוקר והפכתי לתלמידה חרשנית. אבא שלי היה בשוק, הוא לא האמין מה קרה לילדה שלו. אגב, מה שהיה הכי עצוב זה שלא משנה כמה למדתי, תמיד קיבלתי 74.

"בבית הספר לא הייתי כוכבת. הייתי נורא בולטת, יש כאלה שיגידו בולטת מדי. במסיבת הסיום לא קיבלתי את התפקיד הראשי. עשינו פאנל כמו של ארץ נהדרת, ולא נבחרתי להיות הבת שיושבת בפאנל וזה אחד הדברים שהכי הרגיזו אותי בעולם. לא הצלחתי להכיל את זה. בסוף עשיתי תפקיד של כתבת שטח, ועשיתי אותו מעולה. קראו לה 'רותי הלוואי ותמותי'. ידעתי מגיל צעיר מה אני רוצה להיות, זו מתנה. אני רואה כל כך הרבה אנשים שנמצאים בצומת ולא יודעים. לדעת מה אתה ומי אתה בעולם זה המון".

"יום אחרי שסיימתי תיכון הרמתי טלפון לבית מלון באילת, רציתי להתקבל לצוות בידור. הייתי בטוחה שככה יגלו אותי. נשארו לי כמה חודשים לפני הגיוס ונסעתי לאודישנים. נבחנתי יחד עם עוד ארבעים בנות בחדר. בסוף האודישנים אמרו לכולם ללכת ורק ממני ביקשו להישאר. בצוות הבידור כולם היו גדולים ממני, הם היו נורא מפותחים מינית והכל היה שם חופשי. כשרציתי להחליף בגדים בחדר ההלבשה ביקשתי מאחד הבחורים לצאת. הוא ענה לי ללכת להחליף בשירותים. אחר כך הבנתי שהם מתלבשים שם אחד ליד השני.

"באיזשהו שלב הבנתי שאני לא רוצה להיות שם. הנשמה שלי כאבה. זה לא מה שלמדתי ב'בוסתן'. למדתי להיות שחקנית ולא בדרנית. אני לא אשים בגדים נועזים ובגד ים קטן. הבנתי שאני לא בנויה לזה. החזקתי שבועיים וחצי והרגשתי שהנשמה שלי בוגדת בי, הרגשתי שהנשמה שלי במקום לא בריא. אני לא מבינה איך הרשו לי לנסוע. זה הפחיד את אבא שלי, הוא ידע מה הולך שם. כשחזרתי הוא אהב את זה שלא חיפשתי הרפתקאות ולא ביקשתי לברוח מהבית. אני מצדי לא פחדתי מכלום. פחד היה אז המניע האחרון שקשור לילדה שהייתי. הפחד התפתח רק בשנים האחרונות, כשהתחלתי להיות מוכרת".

"בתקופת הצבא עברתי בין תפקידים. לא התקבלתי לתיאטרון צה"ל ולא ללהקה צבאית. בכלל, רק בכיתה י"ב גיליתי יש דבר כזה 'תלמה ילין'. הייתי חסרת בקיאות. לא ידעתי שיש בתי ספר שמקדשים תיאטרון. ידעתי רק על 'בית צבי'. גיליתי את העולם הזה בגיל מאוחר וזה נראה לי לא הגיוני ללמוד שלוש שנים. לכן ברגע שהשתחררתי, התחלתי את הסדנה אצל יורם לוינשטיין, סדנה של ארבעה חודשים. אמרתי לעצמי שאראה בכלל האם זה מתאים לי. זו תחנה חשובה בחיי. מסביב היה ברור לכולם שאהיה שחקנית, ואני חיפשתי את הדרך הקלה. כשהתחלתי את הסדנה, הרגשתי שאני בליגה של הגדולים מצד אחד, ומצד שני הבנתי שלא כולם יכולים להיות שחקנים. הבנתי שיש אנשים שזה התחביב שלהם. ששי סמוכה, אחד המורים בסדנה היה ההפך ממה שהכרתי עד אז. הוא לא היה רך ואבהי. הוא היה אומר לי כשזה לא היה מעניין, או כשאני לא מביאה משהו חדש. היו תלמידים בסדנה שהתגובות שלו גרמו להם לא לעלות על הבמה. לי זה עשה ההפך, אני לוחמת, וחובת ההוכחה עלי. יש כאלה שנחנקו על הבמה, אני לא, יש לי את האופי הזה, עור של פיל, אני לא מפחדת, אני אוכיח עוד פעם ועוד פעם, כי אין אופציה אחרת. ואז הבנתי שאני הולכת ללמוד שלוש שנים ולתת בראש. הבנתי שזהו, שחקנית נולדתי ושחקנית אמות. לפני שבועיים קיבלתי הודעה שאני הולכת לבחון מועמדים לתיאטרון צה"ל. זו סגירת מעגל מרשימה. צרחתי כשקיבלתי את זה, אין להם מושג שלא התקבלתי בזמנו".

"בסיום הסדנה, נבחנתי לכל בתי הספר למשחק. רציתי ללמוד אצל "יורם לוינשטיין", כי הכרתי אותו אך לא התקבלתי. היה לי קשה לעכל את זה. כשהתקבלתי ל"ניסן נתיב", היה לי ברור שמצאתי בית. הייתי שונה שם בנוף, כולם היו בשוק שניסן קיבל אותי. מלהקת שהכירה אותי עוד מהתקופה ב"בוסתן" אמרה לי שהיא הבינה שקיבלו עוף מוזר השנה. עניתי לה שהעוף עוד יעוף מעל הראש ונראה מי מוזר. היינו הכיתה האחרונה שניסן קיבל לפני שהוא נפטר.

"מהר מאד קלטתי שחוסר הבקיאות שלי זה הקסם שלי. אני זוכרת שכשהגעתי בשנה א', אחד המורים אמר בשיעור את המילה 'קונבנציונלי'. הייתי אז בת 21 ולא ידעתי מה זה. כששאלתי, כולם הסתכלו עלי מוזר. הם דיברו ג'יבריש מבחינתי, אז כל דבר שרציתי לדעת שאלתי. יום אחד ניגש אלי אחד התלמידים ואמר לי שכשאני שואלת שאלות זה מפריע למהלך השיעור. הוא הציע שאכתוב כל מה שאני לא מבינה והוא ישב איתי בסוף השיעור, ויסביר לי. עד היום יש לי את הקלסר הזה. הרגשתי חוסר ביטחון ובקלות יכולתי להיסגר ולהיות משהו שאני לא. אבל הבנתי שככל שאני אהיה אני, זה יהיה המפתח. באחד השיעורים למשל גילמתי דמות שאמורה להיות מאוד צבעונית. ניגשתי לחדר ההלבשה ובחרתי שמלה שחורה שמחמיאה לי. המורה לא הבינה איך אני מביאה שמלה שחורה כשהדמות אמורה להיות צבעונית. היא אמרה לי 'איפה האינטליגנציה שלך?' קמתי וצעקתי שאני לא אינטליגנטית. שיעור אחרי זה היא ניגשה אלי ואמרה 'את תראי פה הרבה מורים ותשמעי הרבה משפטים, אבל בחיים אל תשתני'.

"במהלך הלימודים לא דאגתי לעתיד. הייתה לי את הידיעה שהכול יהיה בסדר. שאם אעבוד קשה, דלתות יפתחו לי. ידעתי שהכול יהיה בסדר ושלא אגמור במלצרות. בסוף הלימודים ג'ייסון דנינו הולט, שלמד איתי, ביים הצגה לפסטיבל עכו, ושאל אם אני רוצה להפעיל תאורה. לא הכרתי אף אחד בתל אביב, והחברים שלי היו רק מהסטודיו, והסכמתי. בהמשך הייתי מנהלת הצגה. זו הייתה העבודה הראשונה שלי בתיאטרון".

"בסוף הלימודים עשיתי המון הצגות פרינג', ותפקידי אורח. כל כמה חודשים תפקיד פה ותפקיד שם. בלי אוויר, כמו אוגר שרץ. ואז התקבלתי לסדרה "נויורק". שיחקתי שם עם אנשים מוכרים, כמו איתי תורג'מן ואושרי כהן ונכנסתי עמוק לעניינים, זה היה וואו. הצילומים היו ביזנס ופלז'ר. טסנו לשבועיים לניו יורק, זו הייתה חוויה, אני גם מקבלת כסף וגם נהנית. לא הבנתי מה קורה לחשבון הבנק שלי והוא בוזבז ללא היכר. היום אני יותר מחושבת. מאז עשיתי לא מעט תפקידים, אבל אחרי "כפולים" בערוץ 2, הגיע הרעש הגדול. לא תיארתי לעצמי למה זה יכול להגיע. פתאום קיבלתי קמפיינים, הייתי מוכרת, אמרו את השם שלי נכון. הכוח של ערוץ 2 חזק ולא הכרתי אותו. זה עולם אחר והבנתי את זה אחרי 'כפולים'.

"אגב, בכל השנים האלה לא לקחתי לי חופש. עכשיו אני אחרי שלושה פרויקטים רצופים. לא הייתי בחו"ל אחרי הצבא. מעולם לא טסתי לדרום אמריקה לחודש. סוף שבוע בלונדון? לא היה. הייתי במיקונוס אבל לא הצלחתי לנפוש, זה היה רגע לפני צילומים, ולא יכולתי לנוח. פחדתי שאשתזף יותר מדי. חששתי לשתות. שואלים אותי אם אני לא סקרנית, אבל הסקרנות שלי היא בבני אדם, בכל רגע נתון. לראות סדרות דוקומנטריות, להכיר אנשים, התשובה לא תגיע מטיול בעולם. אין לי רצון או חסך".

"זו הייתה פעם ראשונה שכל הסדרה על הכתפיים שלי. זה לא היה לפני כן. ב"חברות" הייתי אחת מתוך ארבע, גם ב"נויורק" ו"כפולים". פתאום סדרה שלמה שהכול עלי. אני הגיבורה, זו הייתה פעם ראשונה בחיים. זה היה פתאום הכול אני: יש לי הכי הרבה סצנות, ודואגים לאיך ייראה השיער, והכל סביבי, והכל למידותיי, ומשקפי שמש, וטבעת נישואין. זה לא היה תפקיד רגיל. היא בועטת ובועטים בה, כל החיים עוברים עליה ודרכה. מי שלא ראה 'בתולות' לא מכיר אותי".

"יום אחד קיבלתי טלפון מהסוכנת שלי. היא סיפרה לי על מחזה שנקרא "לחנך את ריטה". לא רציתי תיאטרון, ראיתי את החברים שלי והיה נראה שאין להם חיים, כל יום הם יוצאים להצגה בערב וחוזרים באמצע הלילה. היה לי נוח בחיים. אולי זה שוב הפחד ממחויבות. אמרתי לעצמי 'מה אני צריכה את זה על הראש?', ואז קראתי את המחזה ובכיתי. לא האמנתי. מה, המחזאי מכיר אותי? זה בדיוק המסע שלי מנתניה לתל אביב. קראתי את זה והייתי בהלם. זה היה פינג-פונג עשיר של החיים שלי.

"פגשתי את ציפי פינס ושאלתי אותה לשלומה. היא הזכירה ששלחו לי מחזה. עניתי לה שזה מחזה על חיי. אמרה: 'מצטערת, התפקיד כבר תפוס'. אמרתי לה שאם היא תיכנס להריון, שתקרא לי. אחרי שבוע אני מקבלת טלפון שזה לא הסתדר עם השחקנית, ואני מוזמנת. הייתי בהתקף חרדה, לא נשמתי.

"בינתיים אני שומעת שציפי פינס שואלת עלי. יום אחד היא הגיע לחזרה ואמרה בסופה שרמי הויברגר היה מצוין. לא ידעתי איך אני מנצחת את זה. לפני שההצגה עלתה, היא שמה יד על הפנים שלי ואמרה 'מגי, אין לי ספק שאת יכולה לעשות את התפקיד וזו רק ההתחלה'. קיבלתי ביקורות נהדרות, לא האמנתי. היינו מסיימים וקיבלנו מחיאות כפיים ארוכות, הקהל נעמד על הרגליים, עד היום לא הייתה לי הרגשה כזו, קשה למצוא תפקידים מדהימים לנשים ואני מקווה שתפקיד נוסף מדהים יגיע בקרוב".

"זו סדרה חדשה בערוץ עשר על הקשר בין שרת חינוך הצעירה בתולדות ישראל וכותב הנאומים שלה. אני משחקת את השרה. זו הסדרה הראשונה אחרי עונות של "בתולות" ו"חברות". בהתחלה פחדתי להגיד כן. ידעתי שטל מילר, היוצר, הוא גאון, אבל הוא צעיר ופחדתי להסכים לזה. בסופו של דבר הסכמתי, הייתי מעורבת בתפקיד, זה היה נראה כמו משהו שלא נעשה פה עדיין. בין אם זה הצלחה או לא, אני עושה משהו שלא היה פה. כולם חושבים שטל כתב את הדמות על מירי רגב, אבל ויקי נולדה לפני שמירי הייתה מעורבת בחייו (מילר היה כותב הנאומים של רגב – י"ג). הוא התחיל לכתוב את זה בתקופת הלימודים. אני לא העזתי לראות פריים אחד של מירי רגב, כי שמעתי שיש השוואות. בלי קשר, אני אוהבת להביא את מה שיש לי. בתחילת הסדרה ויקי היא מורה שלא נתנו לה קביעות. היא פעילה במפלגה ובמקרה הופכת להיות שרת החינוך. רציתי להיות חסרת ידע כמו הדמות. כמובן שקראתי על תפקידו של שר החינוך, על העבודה בכנסת, דברים כלליים. מה שהיה לי חשוב ב'ויקי' זה להעביר את החיים של השרה, לא החיים הפוליטיים: חיי היומיום, מערכת היחסים המורכבת עם אמא שלה, זוגיות בלי ילדים. אני מבינה שהפוליטיקאים הם בני אדם, יש להם עולם, בית וכאב, שלא קשור למדינה".